שיפט באוויר הפודקאסט של שתיל - SHIFT שיפט באוויר הפודקאסט של שתיל - SHIFT

יש מילה אחת שאסור לומר בישראל של שנת 2022: כיבוש.

בפרק הזה נדבר לעומק על המשטר הצבאי שמפעילה ישראל בשטחי הגדה המערבית. נבחן את מציאות החיים הקשה שמתקיימת במרחק כל כך קטן מאיתנו. הרי מי שמאזין לפרק הזה בכפר סבא, פתח תקווה, עפולה או בית שאן – עושה את זה במרחק קילומטרים ספורים ממציאות אחרת לגמרי.

אבל בשביל לדבר על הכיבוש – לא מספיק לדבר בכותרות. בסופו של דבר, הכיבוש הוא לא רעיון מופשט ולא משהו שמתרחש באולפני חדשות או בפרקים של פאודה – מדובר במציאות יומיומית עבור כ-3 מיליון בני אדם, כבר 55 שנים.

בעזרת עוודה חוואטלין, פעיל זכויות אדם מהכפר אום אל-חיר, יובל אברהם, עיתונאי ופעיל חברתי וד"ר אסף דוד, מייסד-שותף של הפורום לחשיבה אזורית ננסה להבין איך נראית המציאות הזאת, ואיזה דרכים אפשריות כדי לשנות אותה.

אף אחד מאיתנו לא חושב שהוא גזען. המילה הזאת הפכה למילת עלבון ברורה ומוצהרת. אף אחד לא יצהיר על עצמו שהוא גזען או יביע בפומבי תמיכה בגזענות. ובכל זאת, הגזענות חיה ונושמת – ומעצבת את חייהם של רבים מאיתנו כאן במדינה.

מאז ומתמיד, גזענות הייתה חלק אינהרנטי מההוויה והחוויה היומית של כל ערבי פלסטיני שחי בישראל. את המשפטים: אתה לא נראה ערבי, מאיפה יש לך עברית כל כך טובה, ומה לך ולאומנות מודרנית, הכניסה היום היא רק לבעלי מנוי – כמעט כל ערבי שמע, יותר מפעם אחת. בעבודה, בלימודים או בכניסה למקום בילוי – גזענות נגד ערבים או פלסטינים הפכה לתופעה מוכרת באקלים החברתי של מדינת ישראל.

אבל בפרק הזה לא נעסוק בגזענות כלפי ערבים או פלסטינים דווקא. אלא נצלול לתוך חווית הגזענות בישראל, מתוך העיניים של שלושה ישראלים – יוסי צברי, שחקן, סטנדאפיסט ואמן ספוקן וורד, אורית טשומה, זמרת-יוצרת וראפרית ואפרת ירדאי, יו"ר אגודת יהודי אתיופיה – שצבע העור שלהם או חיתוך הדיבור שלהם פוגש יום יום את החברה הישראלית הלבנה. ודרכם ננסה לזהות את הקו המחבר בין החוויות השונות, ולחשוף במעט את הכוחות והמבנים החברתיים שמניעים את הגזענות ומשמרים אותה.

בערים המעורבות, בכבישים, בדרכים – המונים של אזרחים זועמים יצאו לפרוע אחד בשני. ברקע ההסלמה במאי 2021, מדינת ישראל התמודדה עם מהומות דרמטיות שכמותן לא נראו כבר שנים. שני רגעים מזעזעים נחרטו בתודעה הלאומית: בעכו נשרף למוות אבי הר-אבן בידי פורעים ערבים, ובבת ים תועדו במצלמות הטלוויזיה עשרות יהודים מבצעים לינץ' בסעיד מוסא, אזרח ערבי-ישראלי.

בסך הכל נהרגו במהומות ארבעה אזרחים ישראלים, יהודים וערבים, ומאות נפצעו. אולם ייתכן שלמהומות מאי 2021 היה קורבן נוסף: התקווה לחיים משותפים בין אזרחי ישראל היהודים והערבים. רבים הביטו במהומות האלימות והתחילו להטיל ספק באפשרות שבכלל יכולים להתקיים כאן חיים טובים יותר בין שתי הקבוצות האתניות במדינת ישראל.

בפרק הזה ננסה להבין כיצד הגענו לנקודת השבר הזאת וכיצד ניתן להתגבר עליה. נרד לעומקו של רעיון החיים המשותפים בין יהודים וערבים בישראל – ונשמע את האנשים שפועלים לבנות אותם, בצעדים קטנים ועדינים, ומלאי תקווה. משתתפים: אריאל דלומי, מנכ"ל משותף של ארגון אג'יק, שולי דיכטר, איש חינוך ויזם חברתי מחלוצי המאמץ לכינון חברה משותפת לערבים ויהודים בישראל, פידא נערה טבעוני, מנהלת תחום חברה משותפת בשתיל – הקרן החדשה לישראל וסאלי עבד, חברת הנהגה בתנועת "עומדים ביחד".

הפרדה באוטובוסים, מסלולי לימוד לגברים בלבד, איסור על הופעות נשים מול חיילי צה"ל. אם בעבר הדרת נשים במרחב הציבורי נראתה לנו תופעה זניחה, כזו שלא משפיעה על החיים שלנו – היום כבר אי אפשר להתעלם. הדרת נשים בישראל נוכחת בכל מגזר, בכל עיר ובכל שכונה – הדרת הנשים מחלחלת לכל חלקי החברה הישראלית. איך זה קרה?

כדי להבין את הזינוק הנוכחי בהדרת הנשים, שוחחנו עם: ד"ר יופי תירוש, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ברית יעקבי, מנהלת פורום הארגונים למאבק בהדרת נשים בשתיל ואסתי שושן, מייסדת ומנכ"לית תנועת נבחרות – תנועת נשים חרדיות למען ייצוג שוויון וקול.

37 כפרים בדואים לא מוכרים עומדים בשנים האחרונות במרכז אחד המאבקים הפוליטיים החריפים ביותר בארץ.
בזמן שתושבי הכפרים הלא מוכרים הולכים ונדחקים מאדמותיהם, נשמעים ברקע קולות שהם בכלל משתלטים על אדמות מדינה.

מי שגדל פה בשנות ה-70 ה-80 זוכר היטב את הדימוי של הבדואים כנוודים חביבים ומכניסי אורחים. אז איך הגענו היום למצב שבו הדימוי של הבדואים בתקשורת הוא של אנשים אלימים ופורעי חוק?

איך הגענו למצב כל כך נפיץ?
נסענו לנגב, כדי להביא את הקולות והסיפורים, ולנסות למצוא תשובה. בין היתר פגשנו את חאג' פריג', תושב ראס ג'רבה; סלימאן אלהוואשלה, מארגן לשינוי חברתי בשתיל; ומעיגל אלהוואשלה, רכז השטח של המועצה לכפרים הלא מוכרים.

שוו בנפשכם תאומים זהים שהופרדו בלידתם. הם חולקים בדיוק את אותו המטען הגנטי, בדיוק את אותו פוטנציאל גופני ושכלי. אבל מיד עם הלידה, אחד מהם נשלח להתגורר במשפחה בעלת אמצעים באזור השרון – והשני נשלח לעיר נצרת בצפון. עוד לפני שאנחנו לוקחים בחשבון את שלל הבחירות שיקבלו במהלך חייהם, את הסיכון שלהם לחלות במחלות שונות ואת הטיפול הרפואי שיקבלו – אנחנו יכולים לומר כבר עכשיו שהתאום בנצרת ימות בגיל צעיר יותר. את המחיר על הפערים בשירותי הבריאות במדינת ישראל הוא ישלם בשנות חיים.

כדי להתחיל להבין את המציאות הקשה של הפערים בבריאות שוחחנו עם נג'מה עבאס, אחות בהכשרתה, חברת מועצת שפרעם וחברה בפורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל; פרופסור נדב דוידוביץ', מנהל בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון, ראש תוכנית מדיניות בריאות במרכז טאוב וחבר בקואליציית ארגוני הבריאות בנגב; ד"ר הדיל אלסאנע, רופאה מומחית לרפואה פנימית בבית חולים סורוקה, חברה בהנהלת איגוד הרופאים הערבים בנגב ובהנהלת ארגון רופאים לזכויות אדם, וחברה גם כן בקואליציית ארגוני הבריאות בנגב.