תיק עבודו‪ת‬ מגזין פורטפוליו

שירה לפידות היא ראשת התכנית לתואר שני ללימודי תרבות במכללת ספיר, בדגש על יזמות ומנהיגות בתרבות. התכנית מושכת אליה סטודנטים.ות מרחבי הארץ שעוסקים בתחומים שונים של ניהול תרבות – כאלה שעוסקים בין השאר בתרבות בעולם הדתי, בהנגשת תרבות לילדים על הספקטרום ואפילו בתרבות במשטרת ישראל. ״בישראל אנחנו היחידים שמשלבים את שני התחומים האלה, לימודי תרבות וניהול תרבות״, היא מדגישה.הכניסה אל עולם התרבות של לפידות, שמגיעה מתחום העבודה הסוציאלית, החלה ב־2007 - כשהיתה חלק מעמותה של נשות תרבות שיזמו, הפיקו וניהלו את פסטיבל ״עט לשינוי״ יחד עם גלריה ברבור וארגון שתיל. ״הפסטיבל היה מהפכני גם עבורי במובן האישי, וגם בזכות החיבור המיוחד עם הקהילה וההבנה שתרבות יכולה לשמש כמרחב זמני שקורים בו דברים שלא קורים ביומיום״.הפסטיבל הוא גם מה שחיבר בינה ובין מכללת ספיר, שהזמינו אותה ללמד שם בעקבותיו בתואר הראשון לפני 15 שנה. כשהוקמה התכנית לתואר שני לפני כחמש שנים, הרעיון היה לשלב בין התחומים בצורה שכוללת עבודה משמעותית בשטח. ״רצינו להיות אקטיביסטים, לכוון לכך שהידע לא יישאר רק בתוך האקדמיה; שיגיע לכמה שיותר אנשים וישפיע על המרחב התרבותי בישראל. מצד אחד מדובר ביעד שאפתני, מצד שאני אנחנו לא מנסים לכבוש את העולם״.דווקא במציאות המאתגרת של היום, היא רואה את התרבות ככזו שיש בה ערך יותר מתמיד. ״אחד הדברים שה־7 באוקטובר לימד אותי הוא שאנחנו נטועים בפריפריה, במרחב שיש בו סימבוליות פריפריאלית. נקודת המבט שלנו היא כזו שמסתכלת על עולם התרבות ממקום שהוא לא מרכז.״יש בי משהו שמוכוון ללעשות טוב במעגלים שבאחריותי, ואני מנסה להישאר בטריטוריה הזאת. בדיוק פתחנו מחזור עם 28 סטודנטים.ות אופטימיים. אנשים גילו מחדש את התחום, וגם גילו מחדש את הערך. המחויבות של הרבה אנשי תרבות לעסוק בתרבות היום – עלתה״. 

לפני שנה נכנסה לאה פרץ לתפקיד ראש בית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה, אחרי 22 שנים שבהן עמדה בראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר והביאה אותה להישגים בינלאומיים חסרי תקדים. ״הייתי אורחת בעולם האופנה״, היא אומרת, ״שהתגוררה בו בשמחה רבה. כשזה הסתיים זה הסתיים, ואני אדם שיודע לסיים ולהתחיל מחדש״.התפקיד החדש הוא תוצאה של המיזוג בין האוניברסיטה למרכז האקדמי ויצו חיפה, שיישאר במקום מושבו במושבה הגרמנית וייקרא ״קמפוס המושבה״ של האוניברסיטה. ״הפתיע אותי עד כמה עיצוב יכול לתרום לשיח האקדמי, לשיתופי פעולה בין מחלקות, חוגים ופקולטות. המהלך הזה יצר קרקע שאני לא מכירה עוד כמוה״. 
אל האוניברסיטה מתייחסת פרץ כמו אל חדר פלאות. ״יש לנו אפשרות להיפתח לשדות מחקר מדהימים, אבל הכוונה שלי היא לא להעביר את בית הספר לעיצוב אקדמיזציית יתר. הכל עוד מאוד חדש, אנחנו צועדים צעד אחד וחושבים על הבא ולומדים איך לעשות את זה. זו הזדמנות נדירה שניתנת, לעצב משהו שלא קיים״.
ממשרדה החדש על ראש הר הכרמל היא מתכוונת להוביל בעתיד הקרוב שיתופי פעולה עם מחלקות ופקולטות שונות באוניברסיטה, כמו כאלה שכבר על הפרק עם המחלקה לתולדות האמנות, עם בית הספר לתקשורת ואפילו עם בית הספר למדעי הים.
את השאיפה לאינטר־דיסציפלינריות הביאה איתה עוד מימיה בשנקר. ״במהלך השנים הכנסתי למחלקה הרבה מאוד אנשים שבכלל לא היו שייכים לתחום האופנה, וביקשתי מהם גם לא להתייחס לאופנה כשהם מלמדים את הדיסציפלינות שלהן. הדבר הכי חשוב שקרה שם הוא שהסטודנטים נחשפו להרבה אופני חשיבה ולהתמודדות עם שאלות ובעיות. את הדבר הזה לקחתי איתי לתפקיד הנוכחי – רק ביותר גדול״.

מיכל סהר היא מעצבת (על) וטיפוגרפית, שבין השאר עיצבה את הפונט של פורטפוליו (כן, כן, זה שאת המילים שכתובות בו אתם קוראים.ות את הכתבות שלנו). בימים אלה היא מציגה את תערוכת היחיד שלה בגלריה ויטרינה במכון טכנולוגי חולון שאצרה דליה מנור – תערוכה שעוסקת בטיפוגרפיה, שאינה עניין של מה בכך. ״טיפוגרפיה מתרחשת מאחורי הקלעים״, היא אומרת. ״אותיות הן דבר שקוף; הן הביטוי הגרפי של הטקסט. הן אורזות תוכן של מישהו אחר״.
סהר סיימה את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שבה היא גם מרצה במשך הרבה שנים, והחלה לעצב פונטים ״כדי להציל את עצמי. בשנת 2000, כשהייתי בהיריון, כנראה מאיזשהו אינסטינקט של חיים, התחלתי לצייר אותיות״. הפונט הראשון שלה שזכה להצלחה, פונט דרום, היה גם יריית הפתיחה של הקריירה הענפה שלה. מאז ועד היום היא עיצבה ומיתגה פונטים לאינספור מותגים ומוסדות – בין השאר למוזיאון תל אביב, תאגיד השידור, בנק לאומי, פרטנר ועוד ועוד.
היא מעצבת פונטים בעברית, בלטינית ובשנים האחרונות גם בערבית – כתב שהיא מכירה ומבינה. ״אם אתה לא מבין את התרבות של הכתב, אתה לא יכול לעצב פונט. חדשנות היא לא משהו שנוצר נגד התרבות, אלא אבולוציה של התרבות. לעברית יש די.אן.איי תרבותי שחייב להיות נוכח בכל פונט״.
היא מעידה על כך שבעשור האחרון חלה התפתחות משמעותית בעבודה שלה, בעיקר הודות לעובדה שהחלה לעצב פונטים גם לטקסטים מלאים (״טקסט רץ״) ולא רק לכותרות. ״אני בנאדם מרתוני. כל פונט שאני עושה חייב להיות באותו הרגע הפונט שאני הכי אוהבת בעולם. אני מפרקת אותו לשפות ולמשקלים, והכיף הכי גדול שלי הוא לייצר משהו שהוא מערכת רחבה, להביא לעולם כלי שהוא רב תכליתי״.
ולצד מיתוגים לתרבות גבוהה – מהביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה ועד סם שפיגל – היא גם מאוד נהנית ללכת לסופר ולראות את הפונט שלה. גם, או במיוחד, על אריזות של שקיות זבל.

חן חפץ הוא אמן, יוצר, פרפורמר, במאי, שחקן ועוד (ועוד). בשנה שעברה זכינו לצפות בו מתנשק על רצפת מוזיאון תל אביב, במסגרת עבודת הפרפורמנס של טינו סגל בתערוכה ״דמיינו מוזיאון״ שאצרה רותי דירקטור; סדרת ציורים גדולה שלו הוצגה במסגרת חממת האמנים העצמאיים ביריד צבע טרי האחרון (2023) ולאחרונה הוא הציג בתערוכה זוגית משותפת עם המעצב יובל בוכשטב, שאצרו כרמית שיין ותמר למדן במקום לאמנות בקריית המלאכה. ״בהכשרה שלי אני שחקן״, הוא מספר. ״למדתי בניסן נתיב אבל לצד זה תמיד יצרתי פרפורמנס או וידיאו. תמיד עניין אותי לא רק להיות חומר ביד היוצר, אלא גם להיות היוצר עצמו״. הוא מצייר מגיל צעיר מאוד (כולל אצל אותה המורה מגיל שנתיים וחצי עד גיל 16), בתיכון למד בתלמה ילין במגמת תיאטרון ואחרי הצבא המשיך ללימודי משחק. אל הציור הוא חזר לראשונה כאדם מבוגר בתקופת הקורונה, כשנאלץ (ונאלצנו כולנו) להסתגר בבית. כבר אז התמקד העיסוק שלו בבתים ובחוויית השייכות, מה שהפך להיות רלוונטי עוד יותר אחרי ה־7 באוקטובר, ומה שהוביל אותו ליצירת הסדרה האחרונה שהוצגה במקום לאמנות בתערוכה ״הולכים בשדות״. ״הסדרה נוצרה המציאות של אחרי ה־7 באוקטובר ובעקבות המצוקה האישית שלי אחרי שיהב וינר, חבר טוב שלי, נרצח בביתו בכפר עזה. זה היה נורא ומחריד וכואב בצורה בלתי רגילה. בימים הראשונים הרגשתי שהכל ירד לטימיון ולא ידעתי איך אחזור לסטודיו״. בהמשך החליט חפץ לנסוע בעצמו לכפר עזה, לצלם את הבתים ההרוסים ובסטודיו ״לבנות״ אותם מחדש בציורים שלו – שהוצגו באותה התערוכה, לצד עבודותיו של יובל בוכשטב שאחיו יגב עדיין נמצא בשבי החמאס. בעוד חודשיים תיפתח לו תערוכת יחיד ראשונה בגלריה העירונית בכפר סבא, בהמשך לזכייתו בפרס במסגרת חממת האמנים של צבע טרי. גם בתערוכה הזו הוא יעסוק בנושא של בית אבל מזווית מעט שונה – של החוויה של בית ללא בית. ניפגש בכפר סבא (או נראה באינסטגרם, למרות שעליו הוא היה מוותר, להפתעתנו).

רועי אופנהיים הוא מוזיקאי, מנצח, מייסד, שותף והמנהל האמנותי של תזמורת המהפכה – מודל ש״נראה כמו תזמורת אבל חושב כמו הרכב רוק״. התזמורת, שבראשה הוא עומד יחד עם זוהר שרון, לא מבצעת רפרטואר קבוע אלא עובדת כאנסמבל שיוצר את המוזיקה שהוא מנגן, כמעט תמיד בשילוב אמנויות אחרות. ״אנחנו עסוקים במעשה האמנות ולא ביצירה״, הוא מספר. ״זה תהליך, חיפוש. המופע הראשון שלנו הוא תמיד עדיין חזרה גנרלית (אבל כזו שנעשית מול 1,500 איש באופרה הישראלית)״.לתזמורת הוא מתייחס כ״בת הבכורה״ שלו ושל שרון, שהכירו כשני סטודנטים בירושלים. ״לא גדלנו בעולם הקלאסי ולא ראינו את עצמנו כמוזיקאים מהרגע הראשון. התנהלנו מפרויקט לפרויקט, ולאט לאט הילדה הזו גדלה ונצמדה אלינו, והיום אנחנו מזוהים איתה״. על היצירה האחרונה שלהם, ״הבשורה על פי מונטי פייתון״, הם עובדים, כמו על יצירות קודמות – כבר שנים רבות.
״מונטי פייתון לא שרים, הם עושים טרור קומי. הם אף פעם לא מגיעים לפאנץ׳, וזו חוויה מאוד מוזרה שאינה קונצרטנטית ללמוד את התחביר הקומי ולנסות להפוך אותו למשהו בימתי. מצד אחד יש בזה אבסורד ונונסנס, מצד שני – זו טיפשות של אנשים חכמים. בכל דבר מטומטם שהם עשו היתה מחשבה״. 
המופע הנוכחי הגיע אחרי סדרה של מופעים קודמים שמבוססים על עיקרון דומה – לקחת יצירה שאיננה מוזיקלית ולהפוך אותה למוזיקלית. ברזומה שלהם עיבוד בימתי ומוזיקלי לתרנגולים, הגשש החיוור, יוסי בנאי, סיפורים של אתגר קרת ועוד.״אנחנו צורכים את המוזיקה שלנו עם ויז׳ואל. אנשים לא מאזינים יותר למוזיקה, הם במאים חובבים. בגלל שיש לנו צורך פסיכולוגי ליצור סיפור וגם כי הקולנוע ניצח את כל האמנויות האחרות – כשאנחנו שומעים תזמורת, אנחנו משלימים בראש את הסרט. אנחנו מאפשרים לקהל לראות מסך, אבל אצלנו המסך יתנהג כמו כלי נגינה והעריכה תהיה מוזיקלית ולא נרטיבית. בסופו של דבר אנחנו יזמים בתחום התרבות. היתרון של זה הוא שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים; החסרון הוא שמדובר בדרך חתחתים״.

תמר הורביץ ליבנה היא אמנית, אוצרת, חוקרת, דוקטורנטית ומדריכת כדורעף (כן, כן). בשנים האחרונות היא המנהלת והאוצרת של הגלריה השיתופית היהודית־ערבית בקיבוץ כברי הצפוני, שבימים אלה נפתחת מחדש אחרי שנסגרה עם פרוץ המלחמה.באוקטובר היתה אמורה להיפתח בגלריה תערוכת זיכרון שנועדה להנציח את 33 הבנים והבנות מהמועצה האזורית מטה אשר שנפלו במלחמת יום כיפור, ושלטובתה יצרה הורביץ ליבנה סדרת ציורים לכל אחד.ת מהם עם הנוף של הבית שלו. התערוכה הוצבה אך לא נפתחה: בשבוע הראשון של המלחמה נכנסו לגור בגלריה חיילים, הקיבוץ הפך לבסיס צבאי והתושבים יצאו ממנו. כעת, אט אט הם חוזרים, ולמרות שלא כולם עדיין שבו, כולל לא הורביץ ליבנה עצמה, היא החליטה לפתוח מחדש את הגלריה עם שתי תערוכות של אמנים ואמניות שחיים בקיבוץ ובאזורו.
״הפעילות של הגלריה לא פסקה גם כשהיא היתה סגורה״, היא מספרת. ״התארחנו במוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע בתערוכה שהציגו בה 14 אמני הגלריה שאני עובדת איתם לאורך השנים – יהודים וערבים. היה לי חשוב שנמשיך לעבוד״.
בימים אלה עובדת הורביץ ליבנה גם על תערוכת יחיד שלה וגם על תערוכות מיוחדות שעתידות להפתח בקיבוץ כברי בקיץ הקרוב ויציינו את יום ההולדת ה־100 של שני מאסטרים שיצאו מהקיבוץ: הצייר אורי ריזמן והפסל יחיאל שמי, כולל ספרי ילדים שיוקדשו לעבודות של כל אחד מהם.
במקביל, היא מתארחת ברזידנסי של החברה לפיתוח יפו העתיקה, שם היא יוצרת בסטודיו שהושמש לטובת פעילות של אמנים ואמניות שפונו מהצפון והדרום. ״כשהעולם התערער ב־7 באוקטובר הכל קרס לתוך עצמו. בתור דוקטורנטית להיסטוריה שלקחה קורסים על אמנות בשואה, היה נדמה לי שכל מה שלמדתי קורה במציאות, ושאין לי ברירה אלא להמשיך. לקחתי איתי לפליטות מרצון שלי את הצבעים ואת החומרים ואני כל הזמן מציירת. זה מאזן אותי״.