240 שניו‪ת‬ 240-Shniot

מדוע שב"כ אינו מתערב במהלכי הממשלה ובולם את הפגיעה בדמוקרטיה? ואיך כל זה קשור לעובדה שאין חוקה בישראל.

ליאור אקרמן, בכיר שב"כ לשעבר, עם התשובות המורכבות במציאות הישראלית היום.







טקסט הפרק המלא:

מדוע שב״כ אינו מתערב במהלכי הממשלה ובולם את הפגיעה בדמוקרטיה? שאלה זו אכן במקומה, אולם התשובה עליה מורכבת מאוד. שב״כ הוא ארגון המודיעין והביטחון של מדינת ישראל הפועל על פי חוק שב״כ החל משנת 2001. החוק הזה, בנוסחו המקורי שכיום נמצא בתהליכי בחינה, קובע ששירות ביטחון כללי מופקד על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו מפני איומי טרור, חתרנות מדינית וריגול, ועליו למנוע ולסכל כל פעילות בלתי חוקית שמטרתה לפגוע בביטחון המדינה, בסדרי המשטר הדמוקרטי שלה או במוסדותיה. אבל שב"כ פועל מכוח חוק רגיל בתוך מדינה שבה אין חוקה מצד אחד, ומצד שני חוקי היסוד ניתנים לשינוי בקלות רבה מאוד, ומאפשרים בעצם למנהיג המדינה לשנות במו ידיו ובמסגרת החוק את צביונה של המדינה. ואת אופי המשטר שלה. כך למשל יכול ראש ממשלה, שזוכה לתמיכה מספקת בכנסת, להביא לשינוי כל חוק יסוד שהוא, לשנות את מבנה הדמוקרטיה, לבטל את הפרדת הרשויות, ולייצר למעשה דיקטטורה מלאה בחסות החוק. ומול מגבלה חוקית זו, ניצב שב״כ, שהוא הארגון היחידי במדינה המוסמך מכוח חוק לפעול לשמירת הדמוקרטיה הישראלית, הוא פועל אמנם מכוח חוק, אולם כזה המגביל אותו לפעול רק נגד פעילות בלתי חוקית. ולכן, ככל שהממשלה משנה את אופי המשטר בישראל, אך עושה זאת במסגרת החוק, וכללי הממשל הקיימים, הרי שעל פניו אין לשב״כ סמכות לעצור תהליכים אלו. במדינה מתוקנת, כמו ברובן המוחלט של הדמוקרטיות בעולם, מתקיימת חוקה מחייבת, שקובעת את עקרונות היסוד של החיים במדינה, את כללי ההתנהלות בה, את כללי התנהלות הממשלה, ואת המשטר וחוקי היסוד שהם בלתי ניתנים לשינוי, למעט במקרים חריגים מאוד. כך למשל, בטורקיה של טרום עידן ארדואן, אפשרה החוקה לצבא לפעול נגד השלטון, בכל מקרה שבו השלטון מבצע מהלכים, המנסים להפוך את המדינה לדתית, בניגוד לחוקה. כך ביצע הצבא הטורקי מספר הפיכות נגד ניסיונות פוליטיים, להפוך את טורקיה לדיקטטורה הלכתית דתית, והיה אחראי להשיב את סדרי המשטר הדמוקרטיים החילוניים, למדינה. בהיעדר חוקה קשיחה, ובהיעדר חוקי יסוד בלתי ניתנים לשינוי, המציאות היא ששב״כ אינו יכול לפעול באופן חוקי, נגד ממשלה הפועלת מכוח חוק, גם אם היא משנה את סדרי המשטר בישראל.

אז מהו "הפרדוקס הפוליטי הישראלי" והאם הציבור הישראלי באמת מחזיק בדעות ימניות כמו שאנחנו נוטים לחשוב?
פרופ' גלעד הירשברגר, אונ' רייכמן עם כל האמת על דעת הקהל היהודית-ישראלית.

טקסט הסרטון המלא:
מן המוסכמות היא שהציבור הישראלי ימני בבסיסו. אבל מה זה בדיוק אומר? האם רוב הציבור תומך בסיפוח שטחי יהודה ושומרון? בחידוש ההתיישבות בעזה? האם הציבור מתנגד למשא ומתן עם הרשות הפלסטינית על פשרה טריטוריאלית? האם העמדות הללו יציבות לאור זמן? אנו, בפרויקט תמרור- פוליטוגרפיה, עוקבים אחרי דעת הקהל הישראלית ב15 סקרים שערכנו בין 2018 ל-2024 ושאנו ממשיכים לערוך בכל רבעון. בסקרים הללו אנו שואלים שאלה אחת בסיסית ובוחנים את התשובות לאורך זמן: באיזו אפשרות מדינית-טריטוריאלית אתה תומך? סיפוח חד-צדדי של שטחי איו״ש? הסכם מדיני על בסיס שתי מדינות לשני עמים? היפרדות יזומה ישראלית שבבסיסה פינוי יישובים ממזרח לגדר ההפרדה אבל נוכחות צה״ל בכל השטח עד להסדר מדיני? או המשך המצב הקיים כלומר, סטטוס קוו. אנו מוצאים לאורך זמן, תופעה שקראנו לה ״הפרדוקס הפוליטי הישראלי״. מצד אחד, רוב ברור ש-60% מהציבור היהודי-ישראלי מגדיר את עצמו ימני. אבל מצד שני, לאורך כל התקופה, עד לטבח ה7 באוקטובר היה רוב ברור התומך בפתרונות היפרדותיים, הסכם קבע או היפרדות יזומה. כמו כן, בכל הסקרים שלנו, רק בין 15% ל-25% מהציבור תמך בסיפוח חד-צדדי של שטחי איו״ש. בסקר שערכנו במרץ השנה, מצאנו בפעם הראשונה שתומכי הפתרונות ההיפרדותיים היו במיעוט קל של 49%. אבל גם בסקר הזה, התמיכה בסיפוח הגיעה רק ל-25%. אם כן, כיצד ניתן להסביר את הפער בין הזהות הימנית של הציבור לעמדות המדיניות שלו? בין ההצבעה למפלגות ימין לדעות המתונות ואפילו שמאלניות שלו? את המפתח לפתרון ניתן למצוא בתפיסות האיום של הציבור. האיומים העומדים בפני מדינת ישראל, הם רב-גוניים ומורכבים. אבל אפשר לפשט אותם לשני סוגי איום עיקריים. איום פיזי ואיום זהותי-סימבולי. האיום הפיזי היינו החשש שהמדינה תיפגע או תושמד במלחמה או טרור. האיום הסימבולי היינו החשש שהמדינה לא תוכל להמשיך ולשמור על מרכיבי הזהות הבסיסיים שלה. בהקשר הישראלי, האיום הפיזי נהיר לכל. אם ניסוג משטחי יהודה ושומרון, יש חשש שהטילים והטרור הפלסטינים ישתקו את מדינת ישראל ויאיימו על קיומה. האיום הסימבולי היינו החשש שאם ישראל תמשיך לשלוט על או לספח שטחים המאוכלסים בכמעט שלושה מיליון פלסטינים נטולי זכויות, היא לא תוכל לשמור לאורך זמן על זהותה היהודית או הדמוקרטית. רוב רובו של הציבור הישראלי מבין היטב את האיום הפיזי הוא מאמין שזהו האיום החשוב ביותר. רק מצביעי מפל

אז מהו מדד ג'יני ואיך הוא קשור לניצול לרעה של כוח, התעשרות נוספת של העשירים, שחיתות, עוני ואלימות? ומה מצבה של ישראל ביחס למדד ג'יני?
יעל נבט, פעילה ומרצה בתחומים חברתיים וכלכליים, מסבירה.





טקסט הפרק המלא:
כולנו מרגישים שהכל מתייקר ויש פחות ופחות שירותים שפעם קיבלנו מהמדינה כדי להבין מה גורם למציאות הזאת, בלי לדבר במונחים כלכליים, נעזר במושג ״כוח״ כוח יכול להיות פיזי, נובע מתפקיד, קשור לאישיות וגם כוח שבא עם כסף. האם השימוש הנכון בכוח פיזי הוא לסייע בהרמת משהו כבד? או שאולי נכון להכות את מי שחוסם לנו את הדרך? האם השימוש הנכון בכוח פוליטי הוא להעניק השכלה ופיתוח מקצועי למי שזקוקים לכך? או אולי דווקא למנות מקורבים לתפקידים עם עוד השפעה וכסף? לעתים כוח מנוצל ליצירת אי שוויון. דוגמה לשימוש לרעה וניצול כוח לצבירת עוד כוח על חשבון אחרים היא מתחום הבריאות. צמצום התקנים לרופאים, חוסר השקעה במיטות אישפוז ומניעת כסף מתרופות מתקדמות משמרים אוכלוסיות רבות במצב של הישרדות ומרחיקים אותן משיפור מצבם הכלכלי. בעלי הכסף רוכשים שירותי בריאות באופן פרטי והפער הכלכלי-חברתי מתרחב. טבעי שהכוח לא מתחלק בעולם באופן שווה, אבל הגורמים לכמות הכוח שאדם יצבור בחייו אינם קשורים רק לגורל כמו לאיזה משפחה נולדתי. ההזדמנויות למיצוי הכישרונות, לפיתוח מוטיבציה וגם לצבירת עוד כוח, הן במידה רבה תוצאה של החלטות הממשלה במדינה בה אנו חיים. יש מי שמתקשים, כתוצאה מאירועי חיים לרכוש השכלה, לשמור על הבריאות ולמצוא פרנסה טובה ולהקנות לילדיהם עתיד טוב יותר. ממשלות יכולות לתת הזדמנויות גם למי שנולדו עם קלפים פחות טובים. מאידך, הן יכולות גם לחזק את בעלי הכוח ולשמר מצב של הישרדות לכל השאר. כדי להבין מהו אי שוויון כלכלי-חברתי נוסיף לשיחה שלנו את המונח הכלכלי ״משאבים״ שליטה במשאבים מספקת יותר כוח כאשר בעלי הכוח השלטוני, התקשורתי והכלכלי תומכים זה בזה בהקשר שאנו מכירים במונח הון/עיתון/שלטון, זו בחירה של ממשלות להעמיק או לצמצם את הפער. הפער הכלכלי-חברתי ניתן למדידה בסולם שנע בין 0 שבו יש שוויון בין כולם לבין מאה שכל המשאבים בידי אדם אחד והסולם הזה נקרא ״מדד ג'יני״ אשר מודד את הפער בין בעלי המשאבים לבין כל השאר. במדינות בהן מדד ג'יני הוא גבוה, בעלי הכוח מנצלים את כוחם כדי לחוקק חוקים אשר מעשירים את העשירים, מצמצמים את חופש הדיבור, יש בהם תמותת תינוקות גבוהה, תוחלת חיים נמוכה, עוני ופשע. אי שוויון מגיע במדינות כאלה עם ניצול לרעה של כוח, שמתבטא בשחיתות, באלימות, בחוסר ביטחון תזונתי ובבעיות בריאות. כל מי שיכול במקומות האלה מנצל את כוחו ל

האם לישראל יש זכות וטו בכל הנוגע למדינה פלסטינית?
ד"ר רונית לוין-שנור בסרטון שמסביר למה הקמת מדינה פלסטינית הוא בעצם אינטרס של מדינת ישראל.

טקסט הפרק המלא:
האם לישראל יש זכות וטו על שאלת ההכרה במדינה פלסטינית?
לא. לישראל אין שום זכות וטו על שאלת ההכרה במדינה פלסטינית.
מה הקשר עכשיו מדינה פלסטינית? אני אסביר.
כבר חודשים נמצאת על השולחן העסקה האסטרטגית לסיום המלחמה.
העסקה הזו כוללת:
 1. סיום הלחימה ברצועת עזה ובצפון, כלומר – הפסקת אש.
 2. שחרור החטופים.
 3. החזרת עשרות אלפי הישראלים העקורים לביתם.
 4. סיום המשבר ההומניטרי בעזה.
 5. יצירת מסגרת שלטונית זמנית לרצועת עזה.
 6. יצירת מנגנון כספי לשיקום הרצועה.
 7. נורמליזציה עם ערב הסעודית, הגדולה והחשובה במדינות המזרח התיכון.
 8. הבטחת האינטרסים הסעודים והאמריקאיים כנגד האיראנים.
 9. חיזוק ברית המדינות המתונות במזרח התיכון וייצוב הציר המתון כנגד הציר האיראני-ג׳יהאדיסטי.
וכן, עוד דבר אחד –
10. סימון אופק מדיני ברור לקראת הכרה במדינה פלסטינית.
כן, זה תנאי לעסקה.
אבל כבר חודשים אנחנו שומעים את ראש הממשלה נתניהו ופוליטיקאים אחרים מתחייבים שהם ״ימנעו הקמת מדינה פלסטינית״, אז אפשר לצפות שיהיו עכשיו הרבה מאוד ספינים נגד העסקה האסטרטגית לסיום המלחמה – עסקה שכל מי שהיה כאן בליל הטילים והכטב״מים האיראני יודע שהיא היחידה שתבטיח את האינטרס הישראלי.
מול הספינים מבית נתניהו כדאי שתהיה לנו עמדה מושכלת, וברורה. אז הנה העובדות.
קודם כל, הפלסטינים לא הולכים לשום מקום והאינטרס הישראלי הוא לוודא שהם מצטרפים לציר המתון ולא לציר הג׳יהאדיסטי.
דבר שני, השאלה אם כן או לא תהיה הכרה במדינה פלסטינית לא תלויה בישראל.
כנסת ישראל יכולה לקבל איזו החלטה שהיא רוצה לגבי הכרה במדינה פלסטינית אבל, משפטית ודיפלומטית, זה פשוט לא בסמכותה.
המשפט הבינלאומי קובע את התנאים להכרה בקיומה של מדינה. וכולם מתקיימים ביחס לפלסטינים:
 1. אוכלוסיה קבועה, שמביעה רצון בשאיפות של התנועה הלאומית. זה יש.
 2. טריטוריה מוגדרת. גם את זה יש. לפי המשפט הבינלאומי, העדר גבולות מוסכמים איננו בעיה מהבחינה הזו.
 3. ממשל אפקטיבי. יש ממשל, גם אם יש מגבלות שונות לפעולה העצמאית שלו בתחומים מסוימים (כמו מרחב אווירי) או באזורים מסויימים (כמו רצועת עזה).
 4. אפשרות לקיים יחסי חוץ עם מדינות אחרות –למרות שהפלסטינים התחייבו בהסכמי אוסלו לא לקיים יחסי חוץ, הם עושים את זה בפועל – יש להם שגרירויות במדינות רבות, ויש יותר מ- 140 מדינות שכבר הכירו בישות הפלסטינית כמדינה.
אז אם לישראל אין זכות וטו ביחס להכרה במדינה פלסטינ

תנסו לנחש כמה פעמים הופיע בן גביר בתקשורת בחצי שנה האחרונה של ממשלת השינוי ומי היחיד שהופיע בתקשורת יותר ממנו? תומר אביטל, העיתונאי והאקטיביסט (והמנחה של "240 זום אין", אבל זה מסיפור אחר :) ) על השקיפות התקשורתית.


טקסט הפרק המלא:
איתמר בן גביר אוהב להופיע בתקשורת והתקשורת גם אוהבת אותו היא אפילו בראה אותו בדקתי, בחצי שנה האחרונה של ממשלת השינוי לפני שהיא נפלה בן גביר הופיע בטלוויזיה וברדיו לא פחות מ- 595 פעמים. היחיד שעקף אותו, היחיד, היה ראש הממשלה, נתניהו. התקשורת מעניקה זמן מסך ופושים בעיקר לנבחרי ציבור שמפלגים ומשסים. מצד שני, מעלימה פוליטיקאים שפועלים למען אחדות ומשתפים פעולה עם הצד השני כמו אלון טל, מכירים? בקדנציה הקודמת, טל הצליח להחתים עשרות ח״כים משני הצדדים משני צידי המתרס על 51 חוקים אבל עליו לא שמעתם, נכון? התקשורת בתקווה לדרמה ורייטינג עסוקה לא מעט בפילוג. שלא לדבר על פייק ניוז, חדשות מוטות ומניפולציות אבל את שר התקשורת שלנו, קרעי, זה לא מעניין. אתם יודעים מה קרעי עשה בחודשים האחרונים, בזמן המלחמה? הוא סידר הטבת מס של מיליונים לבעלים של ערוץ 14. קרעי העניק זיכיונות והטבות לאנשי עסקים המחזיקים בתחנות רדיו אזוריות ביניהם מקורבים שלו אישית. שר התקשורת שלנו מנסה לחסל את התאגיד. אני יכול להמשיך עוד, אבל אני רוצה לשאול איפה רפורמות אמיתיות בתקשורת? כאלה שיקדמו חדשות איכותיות, חופשיות ואמינות? איפה התוכניות שלו להוביל שינוי משמעותי לטובת הציבור? דמיינו למשל שאוסרים בחדשות על תוכן שיווקי שאם מישהו שילם על כתבה, זה קורה כל הזמן, אז כתוב עליה בגדול פרסומת. דמיינו חוק חדש שמחייב בעלי שליטה בכלי תקשורת לפרסם את האינטרסים הכלכליים הנוספים שלהם, כלומר שכל צופי קשת 12 למשל, ידעו שקוקה קולה מחזיקה בה. דמיינו שבכל פגישה בין פוליטיקאים למו״לים לבעלים של כלי התקשורת יתפרסם פוטוקול מלא לציבור. דמיינו שאי אפשר יותר לשלוח מסרונים אנונימיים או לפרסם הודעות ושלטי חוצות בלי זיהוי. דמיינו שהמדינה עוזרת לנו לציבור לזהות מידע כוזב, ספינים ותעמולה. דמיינו שחלק מהכספים הקואליציונים ינותבו לארגונים שבודקים עובדות. לכאלה שמעבירים סדנאות לצריכה ביקורתית של חדשות או לטכנולוגיות שנלחמות בדיפ פייק. התקשורת עושה על כולנו מניפולציות אבל הפתרון הוא לא להפסיק לצרוך אותה, ממש לא! מזה מרוויחים המושחתים. הפיתרון זה לתקן אותה ואפשר לעשות את זה, יש לי ולאחרים תוכניות מפורטות ועם קצת נחישות אפשר לייצר תקשורת שתשרת את הציבור ולא את בעלי ההון תדמיינו איך תראה המדינה שלנו עם תקשורת מהימנה וראויה.

ובחלק ד' והאחרון של הסדרה שלנו "מה הסיפור עם בית הדין הבינ"ל הפלילי בהאג?
מה הפתרון ואיך ישראל תצא מזה?
עו"ד יעל גבירצמן ויאס, מומחית במשפט בינ"ל פלילי, בפרק המסכם.





טקסט הפרק המלא:
מה הפתרון? ואיך ישראל תצא מזה? על אף שחזר התובע בבית הדין בהאג והזהיר את הצדדים כי יישם את סמכותו ללא מורא ובאופן שווה כלפי כל הצדדים בלחימה בעזה, יש לזכור כי בעוד שהנפגעים שווים בזכויותיהם, החשודים במקרה הזה רחוקים מלהיות שווים במעשיהם ובכוונותיהם. הצהרת התובע אם כך תקדימית ואף תמוהה מכמה סיבות. ראשית, מאז היווסדו, זוהי הפעם הראשונה שתובע בית הדין מצהיר כי הוא עומד לבקש צווי מעצר לפני שאלה הוצאו בפועל. כדי למנוע בריחת חשודים ושיבוש הליכים, בדרך כלל צווי מעצר מתפרסמים רק לאחר הוצאתם או רק לאחר מעצר. זו גם הפעם הראשונה בה בסכסוך אחד מתבקשים צווי מעצר בו זמנית נגד נציגי כל הצדדים הלוקחים חלק בלחימה. ולבסוף, זו הפעם היחידה שהתובע בחר להקיף את עצמו, במומחים מוכרים ובחוות דעתם, בה הם תומכים בבקשתו לאחר שעיינו בתשתית הראייתית לטענתם. בעוד שלחוות הדעת אין כל נפקות משפטית. האם יש בכך כדי להפעיל לחץ על שופטי בית הדין לקבל את בקשתו? הכרזתו של התובע אם כך הינה בשורה היסטורית עבור נפגעי השבעה באוקטובר מצד אחד, אך באותה העת, לצערנו, לוקה בשיקול דעת שגוי. עוד תמוה, כפי שארצות הברית חשפה, שבעוד התובע יוצא בהצהרתו, חוקרי התביעה היו אמורים לעלות על טיסה לפגוש את ראש הממשלה ושר הביטחון? אם הדבר נכון, הרי שרשויות המדינה הסכימו לשתף פעולה עם בית הדין. זאת החלטה מושכלת. ידיעה זו מעלה תמיהה חמורה, הנוגעת לשיקולים משפטיים וניהול משאבי התביעה באופן ראוי. כיצד יוציא תובע צו מעצר לפני שמיצה אפיקי חקירה מרכזיים אל מול חשוד מרכזי? ראש הממשלה מנהל היום לחימה מצפון ומדרום, ואינו מסתתר במנהרה, אלא מזמין את התובע לבחינת חומרים שיש בהם כדי להפריך אישומים חמורים. מצד אחר, טענות על לחצים מופרזים המופעלים לכאורה על התובע וחוקריו, יכול שהשפיעו לחלטת התובע, ואם נכונים הם, הם לא מכבדים אף דמוקרטיה ואזרחיה. וראוי שהטענות הללו יבדקו. כמה אפשרויות. רשויות המדינה יכולות להכריז על שיתוף פעולה מלא עם חוקרי התביעה, ואף הקמת צוות משותף עם חוקרים ישראלים וחוקרים ממשרדו של התובע. תוך שלמשל, לחוקרים בישראל תהיה גישה לחומרים ביטחוניים חסויים, ולחוקרים בהאג תהיה גישה לכל חומר אחר. רק אז חוקרי האג יהיו משוכנעים בעובדות, באתגרי הלחימה מול חמאס, ובכוונת בכירים בישראל להציל חיים בישראל ובעזה. כשם שמשוכנעים בכך חוקרים ורשויות בישראל. כשבמקרה של הפרה, רשויות יש