Lomdus On The Amud: Following The Oraysa Schedule Moshe Niehaus

החילוק בין אתרוג שמותר ביו"ט אחרון, לסוכה שאסורה ביו"ט אחרון

עד מוצאי יו"ט האחרון של חג. לקמן (מו:) מבארת הגמ' דעת רבי יוחנן שסובר שאתרוג מותר בהנאה ביום השמיני של סוכות, ואילו סוכה אסורה בהנאה ביום השמיני, שהוא משום שסוכה אם יזדמן לו סעודה בבין השמשות שבין יום השביעי ליום השמיני יצטרך לאוכלה בסוכה, ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, משא"כ אתרוג שכבר יצא יד"ח מקודם, א"כ אינו ראוי לו בבין השמשות, אמנם שואלים תוס' (ד"ס עד) הלא גם אתרוג צריך להיות מוקצה ביום השמיני, שהרי בבין השמשות הוא מוקצה משום חשש שמא יום הוא והוי שביעי של חג, וא"כ נאמר מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא. ומתרצים תוס' שלא אומרים מיגו דאיתקצאי כשהוא נאסר רק מחמת יום שעברא, ולכן באתרוג לא אומרים מיגו דאיתקצאי, אבל בסוכה אף שמה שהוא חייב לאכול בסוכה בבין השמשות הוא ג"כ רק מחמת יום שעבר ביארו תוס' דמ"מ הלא הוא חייב לאכול בסוכה בבין השמשות מחמת מה שיהיה משא"כ באתרוג שכבר לא שייך ביה"ש כללי. ויש מהראשונים שיישבו את ההבדל בין סוכה לאתרוג, שסוכה הוא מוקצה מחמת מצוה שהוא חמור

יותר, מאתרוג שהוא מוקצה רק מחמת איסורד.

ויש שכתבה לחלק בין אתרוג לסוכה, שבאתרוג שאיסורו הוא רק מדרבנן, א"כ

בביה"ש הרי הוא מותר שהרי ספק דרבנןי, משא"כ סוכה שאיסורה הוא

מדאורייתא לכן אסורה מספק בביה"ש

כמה צריך להיות שיעור רוחב הסוכה העליונה כדי לפסול את התחתונה

כמה יהיה בין סוכה לסוכה. ויש לדון האם צריכה הסוכה העליונה שיהיה לה גם שאר שיעורי סוכה, וכתב בשפת אמת שדין שיעור רוחב הסוכה יהיה תלוי במחלוקת האמוראים, שלפי רב הונא, ורב חסדא ורבה בדר"ה נראה שא"צ שיהא במשך שיעור סוכה", אמנם כתב שגם לשיטתם צריכה להיות הסוכה העליונה לפחות ברוחב ארבעה טפחים, כיון שפסול סוכה שתחת סוכה אינו עדיף מסכך פסול שאינו פוסל בפחות מד"ט. אמנם לשמואל שמצריך שתהיה הסוכה העליונה בגובה של עשרה טפחים, משום שכהכשרה כך פסולה,

כתב השפ"א שי"ל שאינה פוסלת אא"כ יש בה שיעור רוחב סוכה. ובעמק ברכה כתב שגם אם הסוכה העליונה רחבה רק ששה טפחים על ששה טפחים פוסלת את הסוכה התחתונה, כיון שיש מהראשונים שס"ל ששיעור ז' טפחים הוא רק מדרבנן, ומדאורייתא נחשבת סוכה גם בששה טפחים

על ששה טפחים".

דין עשיית מצה וסוכה ל' יום קודם הרגל

והנה עיקר הך דינא דל' יום קודם הרגל הוא דין דאוריתא דהלא בסוגיא דפסחים שם באו לפרש דין היוצא בשיירה ועושה ביתו אוצר דתוך ל' יום הרי"ז צריך לבער ואילו קודם ל' יום א"צ לבער וברש"י שם לא משמע דקודם ל' יום אף לבטל א"צ ואשר בהכרח עולה מזה שהוא דין דאורייתא ועל כן הוא דחלוק דין היוצא תוך ל' מן היוצא אחר ל' אף לענין ביטול ובתום סוכה שם הביא דברי הירושלמי דאף לענין מצה נחלקו ב"ש וב"ה בדין מצה ישנה ובמנחת חינוך מצוה י' תמה למאוד דאין לדמות סוכה למצה דבסוכה ליכא דין לשמה דהלא אף סוכת גנב"ך כשרה משא"ב במצה דילפינן מושמרתם את המצות דבעינן שימור לשמה והיאך יתכן דב"ה מכשירין מצה ישנה במו גבי סוכה והלא ישנה לא חשיב לשמה ובסי ברכת שמואל גיטק סימן י' כתב לחלק בין דין שימור דמצה לדין שימור דתפילין קרבנות וגט דשימור דמצה אי"צ לאשווי שם מצה אלא כונה בעלמא שישמרנה בכוונה לשמה ומשא"ב תפילין קרבנות וגט דשם הלשמה הוא לאשווי לעיקר שם הדבר ואשר לזה כתב שם דשפיר יש לדמות מצה לסוכה דהלא אף סובה לא בעינן לאשווי לשם סובה אלא שהוא כוונה בעלמא ושפיר יש לדמותן אהדדי.

מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה - הפוסקים זייל דנו איזה הנאה אסורה בעצי סוכה. והט"יז (סי' תרל"יח סק"ג) כתב וזייל נראה פשוט שמשייכ (השוייע) ואין ניאותין מהם לדבר אחר, היינו דרך ליטול, משום שבזה תבטל קדושתה, אבל בעוד שהיא קיימת אין איסור הנאה ממנה כדי לסמוך עליה או להניח עליה שום דבר כיון שעדיין קדושתה עליה. וכן משמע לכאו' מלשון התוס' (דייה מנין) שכתבו שאסור ייליטול ממנה עצים". נוכן הוא לשון הבה"ג (סיי רפייב) אסור "להסתפק" מעצי הסוכה כל שבעה דאייר ששת וכו'. וכ"כ הראביין בהלי סוכה אסור "ליקח" מעצי הסוכה). וכן פסק המשנה ברורה (שם סק"ד). והפמייג הביא ראיה לזה מדברי הגמ' בדף י' ע"ב גבי מנימין עבדיה דרב אשי ששטח בגד עייג הסוכה ליבשו, (והקהייי סיי ז' כתב דיש לדחות ששטח לפני החג שעדיין לא נאסרה, ועיין במאירי בדף יי שצידד מטעם אחר דמיירי בערב יוייט). קפד

אבל העונג יוייט (סי' מייט) כתב שהסוכה אסורה בהנאה ממש, כיון דמקשינן לחגיגה וחגיגה אסורה בכל הנאות כדין בהמת קדשים. קפה וכן שיטת הביכורי יעקב, דהנה השוייע (סי' תרלייח סייא) כתב ואין ניאותין מהן לדבר אחר, וכתב הביכורי"י וז"ל פירוש שאין מותר אלא הנאה של דירה, אבל מיימ מותר לסמוך עצמו בכותל של סוכה דזהו דרך דירה. ומבואר מדבריו דכל הנאה שאינה דרך דירה בסוכה אסורה, (ולפייז אסור לסמוך עצמו על דפנות הסוכה מבחוץ, שאינו דר בסוכה). וכ"כ בספר החיים להגרייש קלוגר זייל (הלי סוכה סי' תרל"יח פרק ט'), והוכיח מלשון הרמב"ם והשו"ע שכתבו "ואין ניאותין מהן", ובסמוך לגבי נויי סוכה כתבו "ואין מסתפקין מהן", ומשמע דיש בזה

חילוק דבנויי סוכה האיסור רק להסתפק וליטול מהן, ובעצי סוכה נאסרה כל הנאה.
קושית העונג יו"ט - העונג יוייט הקשה (עייפ דרכו הנייל) איך מותר לישב בסוכה בשעה שיורדין גשמים, והרי אינו מקיים מצות סוכה, וא"כ הוא נהנה מן הסוכה שלא עייי קיום מצוה, עיייש שהאריך בזה. ובקובץ שיעורים (ביצה אות ע') כתב דבשעה שיורדין גשמים ואינה ראויה לקיים מצות סוכה, אין בה קדושה, כמו לאחר החג דליכא קדושה, דקדושתה היא בכל שעה מפני שמיוחדת למצותה. וכתב דלפייז אם הסוכה ראויה למצוה אלא שהאדם לא קיים מצוה כגון שמכוין שלא לצאת יתכן דאסור דהנאתה אסורה עליו. [ועיין בביאור הגר"א סי' תרלייט סייה שכתב "ידכשיורדים גשמים אין שם סוכה עליה"י]. אך לכאו' עדיין קשה מהא דנשים ועבדים מותרין לישב בסוכה, אעייפ

שאין מקיימין מצוה, (ועיין בעונג יוייט שם שעמד גם בקושיא זו).

שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו הפנימית אינה סוכה פי' רשייי ואעייג דלא בעינן סוכה לשם חג דהא כבית הלל קיימא לן דמכשרי סוכה ישנה, הכא אינה סוכה דלא מינכרא מילתא דלשם סוכה הוא דר בו, דהא כל ימות השנה דייר התם ורוב תשמישו וסעודתו ושינתו שם. וכייכ הטור והשוייע (סי' תרלייו סייב) וזייל הפנימית אינו יוצא בה ידי סוכה כיון שהיא דירתו כל השנה אינו ניכר שדר בה לשם מצות הסוכה. ואייכ לשיטת רש"י אין זה חסרון בעצם הסוכה אלא רק חסרון בישיבתו בסוכה. וכתבו הב"ח (סי' תרל"ה) והפמייג (שם א"א סק"א) דלשיטת רשייי

פסולה רק מדרבנן משום דלא מינכרא מילתא שדר בה לשם סוכה. ועיין בשער הציון סיי תרל"יו סקי"ג. נובס' משנת אליהו (סיי יייג) כתב דלשיטת רשייי שאין זה פסול בעצם הסוכה אלא דלא מינכרא מילתא, דוקא היוצר עצמו אינו יכול לישב בה אבל אדם אחר יכול לישב דשפיר מינכרא מילתא דיושב לשם סוכה. וכן משמע מלשון השרייע (סי' תרלייו סייב) שכתב יוצר כלי חרס שיש לו בי סוכות וכו' אינו יוצא בה ידי סוכה כיון שהיא דירתו כל השנה אינו ניכר שדר בה לשם מצוה, ומשמע שהנידון רק על היוצר עצמו. אך לשון הברייתא "אינה סוכה" לכאו'

משמע דהסוכה פסולה לגמרי אף לאחרים]. והריטבייא כתב וזייל שאינה סוכה משום דעבידא לדירה והוי ליה כבית, ואיכא משום תעשה לא מן העשוי כלומר ולא מן העשוי מכבר שלא לשם צל אלא לאוצר או לדירה. וכייכ הר"ן וזייל משום דעבידא לדירה והויא לה כבית, ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי כלומר ולא מדבר העשוי לאוצר ולדירה ולא לצל, כדאמרינן בסמוך והוא שעשויה לצל לא לאוצר ודירה. ומבואר דהטעם שפסולה מפני שנעשית לשם בית ודירה ולא לשם צל, וא"כ היא פסולה

מדאורייתא. ועייע להלן (לגבי סוכת גנבייך) בביאור שיטת הריטב"א והר"ן.

ולמסקנת הגמ', אין די במה שיש שטח בהעגול שוה לרבוע של ד' על ד', אלא צריך שיהי' יכול להחזיק רבוע של ד' על ד' בתוך העגול, וה"ה בכל גוונא שתהי' הסוכה, צריך שתהי' יכולה להחזיק רבוע של ד' על ד'. ולכאו' ה"ה לדידן, דלא קיי"ל כרבי דבעינן ד' על ד', מ"מ יהי' צריך שתהי' סוכה שיכולים לרבע בה ז' טפחים על ז' טפחים. אבל הב"ח (או"ח תרל"ד, ב', וכבר הבאנו דבריו בדף ג') כ' דאולי יש לחלק בין שי' רבי לדידן, דרק לרבי, דס"ל דדירת קבע בעינן, ס"ל דצריך שיהי' יכול לרבע ד' על ד' בתוך העיגול, אבל לדידן, דדירת עראי בעינן, בזה אין שום הקפדה שלא יהי' עגול, וכל זמן שיש כאן

שטח של מ"ט טפחים מרובעים, סגי בהכי, ודייק כן מדברי תוס' לעיל (ג.), אבל הפוסקים לא ס"ל כוותי', וגם הב"ח כ'

להחמיר למעשה. וע' בט"ז (שם, ב') שכ' דודאי צריך שיהי' יכול לרבע בתוך העיגול, אבל הביא מדברי הב"י בהל' מזוזה (יו"ד רפ"ו) דהביא מש"כ הרא"ש (הל' מזוזה סי' ט"ז) דצריך דוקא ד' על ד' כדי לחייב הבית במזוזה, ודלא כהרמב"ם (מזוזה ו', ב') שכ' שאם הי' ארכו יותר על רחבו, הואיל ויש לו לרבע ד' אמות על ד' אמות חייב במזוזה.