המצב הפוסט אנוש‪י‬ Carmel Vaisman

לימודי מוגבלות לא מדברים רק על מי שהתרבות כרגע מגדירה כבעלי מוגבלות. העידן הפוסט אנושי מערער את כל ההגדרות, כך שנכה שבעבר הודר לשוליים, עשוי למצוא עצמו פתאום בחזית החדשנות, במסגור של סייבורג; ומנגד, כלל בעלי הגוף הביולוגי עשויים להיחשב כמוגבלים, בעידן של גופים משודרגים. לימודי מוגבלות מציעים תיאוריה ביקורתית פוסטהומניסטית עדכנית, עם ערכים אלטרנטיביים לתרבות הקפיטליסטית האייבליסטית של השגיות ושיפור עצמי מתמיד

האנתרופולוגיה הבינה שצריך לחקור את יחסי הגומלין של האדם עם סביבתו, הכוללת מינים ביולוגיים אחרים וגם אובייקטים, ומנסה להפוך ממדעי האדם ל”אנתרופולוגיה של החיים”. הפרק עוסק במחקרי אתנוגרפיה רב מינית, שערכה ד”ר אורית הירש-מציאולס ביוון ובארץ, ובסוכנות החברתית של חיות לוויה בחיינו, בייחוד במצבי משבר כגון מגפת הקורונה, או המלחמה באוקראינה

האוטופיזם הטכנולוגי מזהה את הטכנולוגיה עם קדמה ורואה בה פתרון אחד לכל הבעיות האנושיות. על אף היותה מוצדקת באמצעות מחקרים מדעיים, זוהי תפיסה טלאולוגית של גאולה באמצעות טכנולוגיה, שאותה ירשה הנאורות החילונית מהנצרות. במוקד הפרק עומדים מחקריו של ד”ר אלון הסגל על התנהגות אנושית חברתית נחילית, המשרטטים נרטיב לינארי מעריכי, שבמסגרתו לא ניתן לחזור לאחור, אל הטבע, אבל ייתכן שבתוכנו טמונה טכנולוגיה שטרם חקרנו, שהיא הפוטנציאל האמיתי של הטבע האנושי

עליית השמרנות לא מבטלת את הפמיניזם, אלא מתעדפת את הגרסה המהותנית שלו, על פני הגרסה הפוסטמודרנית/קווירית. ד”ר עינת רמון קושרת את הפוסט-מגדר ותיעוש הרבייה לפוסט-אנושיות. היא משלבת הגות יהודית עם אבולוציה ואתיקה קלאסית, לכדי טענה כי החופש לא נמצא בנזילות, אלא דווקא בספקטרום שבין הקטגוריות המסורתיות, ושעדיף לעבוד את האל, גם אם לא מאמינים בקיומו, מאשר לסגוד לטכנולוגיה

התיאוריה הביקורתית במשבר כי ההומניזם במשבר. רוזי בראידוטי מציעה תיקון עם תיאוריה פוסט-הומניסטית פמיניסטית, ממקום של אישרור לאדם ועבודה יצירתית עם המגבלות הקיימות שלנו. את הסובייקט ההומניסטי המסורתי שמוגדר על ידי הזכות לחירות, היא מציעה להחליף בסובייקט נומאדי שמוגדר על ידי הדרישה לאחריות, ובפרק נלמד איך עושים זאת. יערה רוזוליו טוענת על בסיס בראדיוטי, שהמצב האונטולוגי שלנו הוא מצב של שכחה תמידית, וזה מה שמאפשר לנו להזדהות עם הרעיון של האינדיבידואליות, בזמן שבפועל אנחנו רשת, חלק ממארג מסועף של קשרים. אבל הפתרון הוא לא להיזכר, זה קשה עד בלתי אפשרי, אבל אולי אפשר להשתמש בשכחה באופן יצירתי, כדי לשכוח לשכוח

מטבעות קריפטו ושוק אמנות הניפטי הם רק שני יישומים על גבי הבלוקצ’יין. ד”ר מילי פרי מהמרת דווקא על הדאו (ארגון אוטונומי מבוזר) בתור ה”קילר-אפ” של הבלוקצ’יין. הדור הבא של הרשת המכונה ווב 3.0 מורכב מפרוטוקולים חדשים, שמבקשים לממש את החזון המקורי של האינטרנט המבוזר וקהילות הקוד הפתוח, לשחרר אותנו מעול הפלטפורמות, ולהשיב לנו את הבעלות על המידע שלנו. האם מדובר שוב באוטופיה נאיבית, או שמא בשלו התנאים להזדמנות שנייה? ואם זה יצליח, באיזה מחיר? את זאת ננסה לברר בפרק