Lomdus On The Amud: Following The Oraysa Schedule Moshe Niehaus

בביאור ההלכה של דופן עקומה מצאנו שני פירושים א הב"י הבין ב שיטת ר ש"י שאנו מח שיבים את הסכך כאילו הוא מן הדופן ונעקם ונכפף למעלה ולכן באויר אין או מרי ם דופן עקומה כיון שכביכול אין את מה להמשיך וכך הם דברי ה רמב"ם ה יד ב ר ש"י הביא עוד פירוש שאנו רואים את הדופן מ תע ק מ ת בזוי ת לכיוון של הסכך כביכול היא מדלגת' על מקו ם הסכך הפסול ויוצר ת זוי ת של דופן משופעת אך כתב ש אינו מפרש כפירוש זה שהרי את הציור הזה אפ שר לומר אף לגבי אויר ובאויר כידוע אין או מרי ם דופן עקומה ומרן ה בית יוסף הבין מכך שהייתה לרש"י הו"א לומר שאומרי ם דופן עקומה גם באויר שאף אם הסכך גבוה מן הדפנות וי ש אויר ביניהם או מרי ם דופן עקומה להכשיר

א"ל רבא דירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה - משמע דגם רבא מודה לסברת אביי דהוצין שחמתן מרובה מצלתן אין ממעטין חלל הסוכה, וכמו שביארו הראשונים זייל לעיל הטעם דהוצין שחמתן מרובה "כמאן דליתנהו

דמייי, אלא דרבא פוסל מטעם אחר משום דדירה סרוחה היא.

והאחרונים ז"ל הקשו דבגמ' בעייב מקשינן מנלן דסוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה, וילפינן לה מארון וכפורת, ובמסקנא אמריי דלר' יהודה הויא הלכה למשה מסיני שצריך שיהיו המחיצות גבוהות עשרה טפחים, ומדוע הוצרכו לזה והרי בלאייה הסוכה פסולה משום דירה סרוחה כמבואר בסוגיין. וכתב הפני יהושע (בעייב) דהם ב' דינים, דמטעם

דירה סרוחה צריך שיהא הסכך גבוה עשרה, אבל אם הסכך גבוה עשרה אעייפ שאין הדפנות גבוהות עשרה כשרה דעכייפ לא הויא דירה סרוחה, אבל התם ילפינן דאיכא דין במחיצות שיהיו גבוהות עשרה טפחים. [והכא שהמחיצות גבוהות עשרה אלא הוצין יורדין בתוך עשרה, פסולה מחמת הדין האי דהויא דירה סרוחה]. וע"יע בחי' רעק"א ובשפת

אמת. ועייע משייך בזה להלן בעייב. וכייך בחיי מרן ריייז הלוי (הל' סוכה) דיש בזה ב' דינים, אי משום הלכות מחיצות, דאין מחיצה פחותה מעשרה טפחים, ועוד משום דלאו דירה היא. והוסיף שכן מבואר לקמן דף יי עייא לגבי סוכה תחת הסוכה, שאם אין העליונה גבוהה עשרה טפחים אינה פוסלת את התחתונה, משום שאינה ראויה לדירה. ומבואר דאין זה רק פסול במחיצות, אלא דסוכה שאין בה עשרה טפחים לא חשיבא דירה כלל.

היתה גבוהה מעשרים אמה ובא למעטה - המאירי הקשה איך מהני המיעוט, והרי מתחילה כשעשה הסכך הוי סכך

פסול, ועכשיו כשממעט גובה הסוכה הוייל תעשה ולא מן העשוי. ותירץ וזייל שכל שעשה הסכך כתקנו מחמת עצמו לשם סוכה, ואחייכ עושה מעשה להכשיר את הפסול הבא לו מצד אחר, אע"פ שאינו עושה מעשה בגוף הסכך, אין בו משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי בחטט בגדיש כל שהניח בשעת אסיפתם חלל טפח ברוחב שבעה לשם סוכה מתקנה אחייכ וכשרה, וכן כל שיש בסוכה סכך פסול בארבעה ומיעטו אע"פ שלא עשה מעשה בסכך הכשר הואיל ומיימ עשה מעשה להכשיר אין כאן משום תעשה ולא מן העשוי, עכייל. ובחיי רבינו אברהם מן ההר (בסמוך לגבי איצטבא) כתב וזייל ואעייפ שלא עשה מעשה בסכך עצמו, הואיל ועשה מעשה להכשירו אין כאן משום תעשה ולא מן

העשוי. ועיין בשו"ת מהריים מרוטנבורג (דפוס פראג סי' קפ"יב). ועייע משייך בזה הפני יהושע. והנה המאירי ורבינו אברהם מן ההר נקטו בפשטות דאייצ לנענע הסכך, וליכא הכא חסרון דתעשה ולא מן העשוי. אך יש מהפוסקים זייל שסוברים דצריך לנענע הסכך, דהנה המאירי כתב שמכאן אתה למד שהעושה סוכתו תחת הגג ואחייכ הסיר הרעפים אייצ לנענע הסכך, דכיון שאין הפסול בא מחמת הסכך עצמו ליכא חסרון דתעשה ולא מן העשוי. וכ"כ הדרכי משה (סי' תרכ"יו) וז"ל כתב הכל בו בשם בעל ההשלמה זייל כל הפסולים שאינם בגוף הסכך כשמבטלן אינו צריך מעשה דביטולו הוי מעשה, כגון סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים ובנה בה איצטבא ומיעטה, וכן אלו העושין סוכה תחת הבית ואין מסירין הגג עד אחר העשיה אייצ לנענע הסכך אח"כ לפי שגילוי הגג והסרת הרעפים הוא המעשה להכשיר הסיכוך הנעשה בפסול קודם לכן. אבל בהגהות אשרייי (פייק סי' כ"יד) הביא שרבינו ברוך פוסל, והייר יצחק הלבן מכשיר. ומשמע מדברי הרמ"א דרבינו ברוך פוסל אף בסוכה גבוהה מעשרים אמה. וכייכ הצלייח (בדף ב') דלשיטת רבינו ברוך אף בסוכה גבוהה מעשרים אמה ומיעטה צריך לנענע הסכך. מט ועיין בפמייג סיי תרלייג במשבייז סק"יד.

המג"א (סיי תרלייד סקייא) כתב נייל דאפילו הסוכה גדולה הרבה, ובמקום אחד לא נצרכה אלא לקיטוניות שבה

יש קרן א' משוך לפנים שאין בו שבעה על שבעה, אסור לישב שם כיון שהמקום צר לו לשבת שם, וכן משמע בדף בי עייש בקיטוניות, עכ"ל. ולכאו' ביאור דבריו דהרי אותו קרן זוית הוא חלק מן הסוכה, וסוכה זו יש בה שיעור וא"כ יהא הכל כשר, וחידש המג"א דאע"פ שאין חסרון מצד שיעור הסוכה מיימ צריך שיהא המקום ראוי לשבת בו בפועל, וכיון דהוי מקום צר ואינו ראוי לישיבה אסור לישב שם. והוכיח מקיטונית דאעייפ שהיא מחוברת לסוכה הגדולה וא"כ הויא חלק מן הסוכה, לא אמרינן דכיון שכל הסוכה כשרה גם הקיטונית כשרה. נוילייע במאי דמו זלייז, דבסוכה קטנה ביאר המג"א הטעם מפני שהמקום צר לשבת שם, ובסוכה גבוהה מעשרים אמה הא דהקיטונית פסולה הוא מטעם אחר, לר' זירא מפני שבאותה קיטונית אין אדם יושב בצל סוכה, ולרב חנן משום דאותה קיטונית הויא כלול

של תרנגולין]. והמחצית השקל (בדרך הב') ביאר כוונת המגייא דלכאו' יש להכשיר אותו קרן זוית מדין פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, וע"ז הביא מקיטונית, דהרי הקיטונית מחוברת לסוכה הגדולה וא"כ תהא כשרה מדין פסל היוצא מן הסוכה, וכשיטת רשייי בדף ד' ע"א דבסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה אפשר להכשיר מדין פסל היוצא מן הסוכה, (וכן פסק השו"ע סי' תרלייג סייה), אלא צ"ל דרק לרבא דהטעם דפסולה משום דירת קבע מהני ע"יז דין פסל היוצא מן הסוכה, אבל הכא הרי אזלינן אליבא דרב הונא ורב חנן בר רבה, ולרב הונא דסובר כר' זירא דהטעם דפסולה משום דליכא צל סוכה, וכמו"כ לרב חנן דהטעם משום דהויא כלול של תרנגולין, אייכ חשיב כסכך פסול ולא מהני ע"יז דין פסל היוצא מן הסוכה. והוכיח מזה המגייא דהייה סוכה שהיא פחותה משבעה על שבעה טפחים א"א להכשיר מדין פסל היוצא מן הסוכה. והביכורי יעקב (שם סקייב) הקשה דבתוס' לקמן דף יייט עייב (דייה העושה) מבואר שמדין פסל היוצא מן הסוכה יש להכשיר אפילו סוכה נמוכה מעשרה טפחים, וכיימ בשוייע סי' תרלייא סייי, (ועיין במג"יא סיי תרל"יג סקייח), וא"כ לכאו' הייה דיש להכשיר פחותה מז' על ז' טפחים. ומה שהקשה המחצית השקל מדוע לא הכשירו הקיטונית מדין פסל היוצא, יייל דהקיטונית היתה רשות לעצמה עם דפנות ולכן אינה מצטרפת לסוכה, כמו

שאין כפסל מה שיוצא אחרי המחיצות. וכ"כ בס' בגדי ישע שם. והחזו"א (סי' קמ"יד אות ו') הקשה על סברת המגייא דכיון דאותו מקום צר ואינו ראוי לתשמיש פסול, דהרי סוכה קטנה שאויר פחות מג' טפחים משלימה כשרה אעייפ שאין ישנים תחת האויר, וא"כ אין מקום הראוי לתשמיש ואפייה כשרה כיון שיש בה שיעור ז' טפחים. וכעיייז איתא בדף יייז שאם נתן נסר ופסל נסר ופסל וכו' מצטרפין

רש"י ד"ה ושחמתה: המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו - האחרונים זייל הקשו דהרי ליכא דין ביטול ברוב בדבר הניכר בפני עצמו, (כמבואר ברשייי לקמן דף ט' עייב דייה בשחבטן, ובתוס' דף ט"ו ע"יב ד"ה והא אפשר). והמהר"יץ חיות והשפת אמת תירצו עפ"יד הר"ן דכוונת רשייי שהצל בטל בחמה, וכיון שהצל אין בו ממש שפיר שייך דין ביטול. נוכייכ בהגהות חתם סופר על הטייז אוייח סיי תרלייב].

והקהלות יעקב (סי' א' אות ב') כתב דמלבד דין ביטול ברוב מצינו עוד דין של "רובו ככולו", (וילפינן לה מקרא בנזיר דף מייב), והם ב' דינים חלוקים, דבמקום שנתערבו כמה דברים זבייז והנידון אם הכל מותר או אסור וכיוצ"ב אנו

דנים מצד דין ביטול ברוב, אבל במקום שאנו דנים על דבר אחד מה גדרו אמרינן רובו ככולו, וכגון בסימנים שאנו דנים אם הם שחוטים או לא אזלינן בתר רוב הסימן ואמרינן שחוט הוא, וכן בחצר שאנו דנים אם היא גדורה או פרוצה אזלינן בתר רובה, וכשהרוב גדור חשיבא החצר גדורה. ואפילו אם המיעוט ניכר בפנייע שייך דין רובו ככולו. וגם הכא אנו דנים על כל הסוכה אם חשיבא שיש לה סיכוך או לא, ונידון בתר רובו והוא מדין רובו ככולו. וכעי"ז כי בחכמת שלמה (למהרייש קלוגר זייל) אוייח סי' תרלייא סייא. ועיין בס' זכרון שמואל סי' כ"ט. [ועיין בס' אילת השחר סוף גיטין, ונדפס גם בס' שלמי יוסף סוכה סי' א'].
האם מותר להאכיל קטן בידים חוץ לסוכה - לכאו' קשה איך אמריי דקטן שאייצ לאמו מדרבנן הוא דמחייבא ואיהי בדרבנן לא משגחא, והרי מלבד דין חינוך שהוא מדרבנן, יש עוד איסור דאורייתא להאכיל לקטן בידים דבר איסור, וילפינן לה ביבמות דף קיייד מקרא דלא תאכילום, ואייכ קשה איך האכילה בניה הקטנים חוץ לסוכה. ועיין בערוך לנר שכתב לתרץ בזה קושית התוס' ישנים הנייל דאשה אינה חייבת בחינוך, ותירץ דמ"מ היתה צריכה להושיבם בסוכה כשרה משום דאסור להאכילם בידים חוץ לסוכה, אך צ"ב דאייכ הוי איסור דאורייתא ואיך אמריי ואיהי בדרבנן לא משגחא. (אמנם הפמ"ג (או"ח סי' שמייג במשבייז) כתב בדעת הטור דבשאר איסורים (מלבד שרצים ודם

וטומאה) אסור רק מדרבנן, וכייכ הלבוש בשם יייא עיייש]. והנה כבר כתב המגייא (סיי תריימ סק"ג) שאסור לכל אדם להאכיל לקטן בידים חוץ לסוכה. לד אבל המג"א בסיי תרט"ז סקייב כתב דאסור להאכיל קטן ביום הכיפורים דהוי כמאכילו נבילות בידים, והוסיף וז"ל ולא דמי לסוכה שרשאים ליתן לו לאכול חוץ לסוכה, דהתם בסוכה אין איסור והיא נותנן לו ומה לה אם יאכל בסוכה או חוץ לסוכה ואינה מחויבת להכניסו לסוכה, משאייכ כאן דהאכילה בעצמה אסורה והוי כנותנת לו נבילה. ולכאו' זה סותר לדבריו בסי' תריימ. והמחצית השקל (בסי' תריימ) יישב הסתירה דמותר ליתן לקטן מאכל חוץ ל

רש"י ד"ה ושחמתה: המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו - האחרונים זייל הקשו דהרי ליכא דין ביטול ברוב בדבר הניכר בפני עצמו, (כמבואר ברשייי לקמן דף ט' עייב דייה בשחבטן, ובתוס' דף ט"ו ע"ב ד"ה והא אפשר). והמהר"יץ חיות והשפת אמת תירצו עפ"יד הריין דכוונת רשייי שהצל בטל בחמה, וכיון שהצל אין בו ממש שפיר שייך

דין ביטול. נוכייכ בהגהות חתם סופר על הטייז או"ח סי' תרלייב].

והקהלות יעקב (סי' א' אות ב') כתב דמלבד דין ביטול ברוב מצינו עוד דין של "ירובו ככולו", (וילפינן לה מקרא בנזיר

דף מייב), והם ב' דינים חלוקים, דבמקום שנתערבו כמה דברים זבייז והנידון אם הכל מותר או אסור וכיוצ"ב אנו

דנים מצד דין ביטול ברוב, אבל במקום שאנו דנים על דבר אחד מה גדרו אמרינן רובו ככולו, וכגון בסימנים שאנו דנים אם הם שחוטים או לא אזלינן בתר רוב הסימן ואמרינן שחוט הוא, וכן בחצר שאנו דנים אם היא גדורה או פרוצה אזלינן בתר רובה, וכשהרוב גדור חשיבא החצר גדורה. ואפילו אם המיעוט ניכר בפנייע שייך דין רובו ככולו. וגם הכא אנו דנים על כל הסוכה אם חשיבא שיש לה סיכוך או לא, ונידון בתר רובו והוא מדין רובו ככולו. וכעיייז כי בחכמת שלמה (למהרייש קלוגר זייל) או"ח סי' תרלייא סייא. ועיין בס' זכרון שמואל סיי כייט. [ועיין בס' אילת השחר סוף גיטין, ונדפס גם בסי שלמי יוסף סוכה סיי אי].