נעם חורב - טיוטה של אוש‪ר‬ נעם חורב

 כל אדם נלחם באיזה קרב כל אדם סוחב חתיכה של איזה סתיו כל אדם בסוף הוא זר ואין לדעת מאיזו מלחמה חזר 
המעט שנדרש - לברור כל מילה לגלות רגישות, לנהוג בחמלה כמו שהיינו רוצים שינהגו בנו כשאנחנו נלחמים את הקרב שלנו.

זה לא עניין של פוליטיקה, תבין - זה לא קשור לשמאל או ימין זה לא עניין של גיל או של דת או איזה פתק תשים בבחירות עוד מעט 
זה לא עניין של מה נכון או לא נכון זה לא קשור לכלכלה או ביטחון זה לבלוע את הרוק ולספור עד חמש לפני שאתה פותח באש זה לזכור שהכול כאן גם ככה נפיץ זה להניח את הנשק לפני שתפציץ 
זה לברור כל מילה, לרכך את הלב לפני שאתה הופך אח לאויב זה לזכור שאנחנו, כולנו, שונים יש טירוף שם בחוץ, לא צריך גם בפנים 
זה לסגור את הפצע לעצור את הדם זה לא עניין של פוליטיקה, זה עניין של להיות בנאדם.

כשאמילי שואלת אותי על אהבה אני מצטט לה שורה של עמיחי על מה זה אושר היא תמיד אומרת, ״זאת לא באמת תשובה!״ מילים של אחרים כבר לא עושות עליה רושם 
אמילי אורזת בעצמה את העבר אל תוך קופסה עם מדבקה של ״זהירות, שביר!״ היא תמיד אומרת שלחיות זה קצת יקר אבל היא מוכנה לשלם את המחיר 
אמילי קנתה לי שעון מזויף היא אמרה לי, ״תזכור, הזמן משקר תוציא את עצמך מהר מהמרדף אין כזה דבר - להקדים או לאחר״ 
אמילי נסעה לאיזה הר לפני שנתיים טיפסה אל הפסגה והכירה שם אחד שחילקו לו אגוזים אבל לא שיניים אז הוא למד איך לפצח ביד 
כולם הם כמו הגשם אני רוצה להיות מבול אמילי אומרת שכולנו התרגלנו ואני כבר לא יודע מי כאן השתגע היא או .שאנחנו 

כשהייתי קטן, ההורים שלי עשו לי פאדיחות. אבא שלי היה חוזר על כל בדיחה מאה פעם - היא לא הצחיקה, גם לא בפעם המאה. אמא שלי היתה מנסה בכוח להשתמש בסלנג - "העוגה יצאה לי חבל"ז. סוף הדרך. פצצות לגבות.״ אז הייתי מתעצבן ומשתיק אותם כדרכם בקודש של בני הטיפש-עשרה. 
לכולנו יש רשימת עניינים לא פתורים עם ההורים שלנו - אנחנו סוחבים איתנו כל הערה שיצאה להם מהפה, כל עונש שקיבלנו מהם בצדק או לא, כל ביקורת החלטית שלהם על ההתנהלות שלנו, כל הרמת גבה, מבט מאוכזב והחמצת פנים על הבחירות שלנו בחיים. 
ואז, בוקר אחד אתה קם פתאום בוגר ומפוכח יותר, וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לחבק אותם. הפנקס נסגר, והיד מפסיקה לרשום. ממרחק הזמן אתה פתאום מבין את גודל האחריות שבלהיות הורה. אתה פתאום קולט שהיית בן לא קל. שהם היו סבלניים כל כך לשטויות שלך, לקריזות שלך, לטעויות שלך. אתה עוצר וחושב כמה הם נתנו לך. כמה הם בנו אותך. כמה הם השפיעו עליך. ומאמין בלב שלם שהם עשו את הכי טוב שיכלו. 
אתה משלים עם זה שהם לא יהיו פה לנצח ומתייחס בסלחנות, בסבלנות ובעיקר באהבה אינסופית לפאדיחות האלה שפעם כל כך הביכו אותך. אתה לומד להבין ולאהוב את הנודניקיּות שלהם. אתה סבלני לטכנופוביה שלהם. אתה מוקיר כל רגע, כל טלפון, כל הצקה וכל ארוחה משפחתית שלך איתם. 
פתאום, באמצע החיים, התפקידים מתחלפים - אתה הופך להיות המגונן. השומר. ההורה. אתה דואג שלא ירמו אותם. שלא יביישו אותם. אתה הופך לסנגור שלהם. איש התמיכה הטכנית שלהם. הנהג שלהם. סוכן הנסיעות שלהם. 
ובעיקר, אתה משתדל להיות הבן שלהם, ונדהם לגלות שאחרי כל השנים - עדיין חשוב לך לעשות אותם גאים. 
פתאום אתה מתייחס בכובד ראש לעצות שלהם. לדעות שלהם. לפתרונות שלהם. אתה מבין שהם עברו דרך ארוכה, שהארונות הפנימיים שלהם מפוצצים בניסיון ובחוכמת חיים, ושגם אם הם לא יודעים מה זה אייפון איקס או איך מעלים סטורי - בכל מה שקשור לאהבה, חברות, בני אדם וחלומות, יש לך עוד הרבה מה ללמוד מהם. 
אתה חוזר אחורה בזמן לתחנות חייך הצבעוניות ונזכר איך כל פצע, כל זיכרון, כל רגע של אושר - עטוף בהוויה שלהם, קשור אליהם ושזור בהם. 
כן, כן, ככה זה קורה. בוקר אחד אתה מתעורר, וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לחבק את אבא ואמא שלך. אתה חושב על עצמך כהורה, ומתייחס אליהם כמו שהיית רוצה שהילדים שלך יתייחסו אליך. אתה מתעקש, פעם אחר פעם, להודות להם. לגרום להם נחת. לצחוק מהבדיחה שלהם גם בפעם המאה. ולהגיד להם שוב ושוב ושוב שהם הורים חבל"ז. סוף הדרך. פצצות לגבות. 

לפני כחצי שנה, בעודי מטייל ברחוב שלי, נחתו עיניי על זוג נעליים בחלון הראווה. אהבה ממבט ראשון. הן קרצו לי. אני פלירטטתי בחזרה. היה קסם באוויר. נכנסתי לחנות כדי לגלות שמחירן 950 ש"ח. גם למחיר של אהבה יש גבול, אמרתי לעצמי. יצאתי מהחנות בידיים (וברגליים) ריקות, ויריתי בנעליים מבט מלא געגועים. 
מאז עברתי שוב ושוב ליד חלון הראווה, והן תמיד חיכו לי. גשם. שמש. רוח. גמר כוכב נולד. הן במקומן. הצמדתי את האף לחלון הראווה כמו ילד בחנות ממתקים, ושיכנעתי את עצמי לא להיכנע למחיר הלא הגיוני הזה (לעולם לא אבין אנשים שקונים ג'ינס במחיר של חופשה באירופה). 
הימים עברו. הנעליים עודן בחלון. ואני ממשיך להגניב להן מבטים שבורי-לב, ולא מוכן בשום אופן לרעות בשדות נעליים זרות. 
יום אחד יצאתי לקנות קפה, עברתי ליד חלון הראווה ו... אלוהים אדירים! הנעליים אינן! הלכו לבחור יחף אחר שבטח קושר להן עכשיו את השרוכים. את מקומן תפסו מגפיים מגושמים עם סקס-אפיל של סוליה. אחרי שבכיתי על מר גורלי, החלטתי שככה רצה אלוהי הנעליים, ואני אתגבר. 
קאט. אני בתאילנד. טסתי לחודשיים להתאוורר. אני מטייל באיזה מגה-קניון מטורף, ומי מציץ אליי מחלון הראווה? נכון, האהבה המוחמצת שלי. התשוקה הלא ממומשת שלי. הנעליים שלי. מעליהן מתנוסס שלט שאומר: "זוגות אחרונים - 70% הנחה". נכנסתי בהתרגשות לחנות, לבדוק האם נשארה המידה שלי. נשארה! 
יצאנו מהחנות, מאוהבים, שמחים וטובי לב, הנעליים ואני, ומאז דרכינו לא נפרדו. חרשנו יחד את כל המזרח, עברנו ממדינה למדינה, נחתנו בארץ והמשכנו בקשר מחייב. 
והמסקנה? מה שצריך לקרות - קורה בסוף. אהבה שנועדה להתממש - תתממש. גם אם בקצה השני של העולם. ליקום יש דרך משלו להפגיש אותנו עם החלומות שלנו. עם האהבות שלנו. עם הנעליים שלנו. לפעמים פשוט צריך לשחרר ולחכות בסבלנות.