תיק עבודו‪ת‬ מגזין פורטפוליו

אסף עיני הוא צלם ואמן (או שמא אמן וצלם? והאם זה באמת משנה?) שמוציא בימים אלה לאור את ספר האמן שלו, ״תגיד משהו על הים״ בהוצאת Sternthal Books. את דרכו החל עיני כצלם אופנה, תחום שהוא עדיין פעיל בו באופן משמעותי, ובהמשך, כדי לאזן, הלך ללמוד במחלקה לאמנות בבצלאל. ״הרגשתי שאני צריך להרחיב את אופקיי אז הלכתי ללמוד אמנות״, הוא מספר. ״במהלך רוב שנות הלימודים עשיתי וידיאו, שאחריהם נכנס לעבודות שלי וגם חזר איכשהו בצילום סטילס״.הספר החדש, שכולל 264 עמודים (עורכת: שירז גרינבאום; עיצוב: רן בן עזרא), כולל שני גופי עבודות מרכזיים. האחד כולל פורטרטים של גברים לצד נופים ועוסק במבט של עיני עליהם; השני הוא גוף עבודות וירטואלי שנעשה באייפון בשיתוף נותני שירות במרקטפלייס של פייבר. ״אין בספר תשובות, רק שאלות. אני מנסה לעסוק בו בין השאר ביחסי הכוחות בין הצלם למצולם, בין המעסיק למועסק, ובמתח שנוצר בין גברים שמצלמים גברים״.למרות הנטייה שלו לתפוס ולגלם בצילומים שלו את רוח התקופה, הוא מרגיש שהוא ״מאוד לא צלם עכשווי. אני קצת בומר, קצת מיושן. קשה לי להתקדם מהמקום האנלוגי, האיטי, הפורטרטי. עם זאת, הייתי שמח ללכוד רוח של תקופה. כשאני מסתכל אחורה על צלמים וצילומים ומרגיש שככה זה היה אז – זה מרגש אותי. אני אשמח שאנשים יתרגשו ככה מהצילומים שלי״.לאורך השנים, בפרוייקטים מסחריים ואישיים כאחד, הוא עוסק לא מעט בדימוי הגברי, בגוף הגברי ובאופן ההתבוננות בו – החל מבאדי בילדרים, דרך דוגמנים וכלה באוכלוסיות מיעוט שונות. ״אין לי שום יכולת לייצג נשים. הכי טבעי לי להסתכל עליי או על מישהו כמוני.״אני מתעניין בנישה של הצילום של האחר, המבט על האחר. ברגע שהגיבורים שלך (במקרה הזה, דוסון קריק) מתחילים להתפורר – אתה מבין שאפשר להפנות מבט לכיוונים אחרים. אנחנו חיים לצד הרבה אוכלוסיות שונות ואם הם כבר פה – שלא נצלם אותם?״.

מיכל סממה היא כוריאוגרפית ורקדנית שנעה על הציר שבין מחול, תיאטרון ואמנות, אבל לא ממהרת להגדיר בדיוק איפה על הציר היא נמצאת. היא גדלה כילדה בעולם המחול ובהמשך למדה מחול, כולל תואר שני בשיקגו, וגם תיאטרון וכתיבה – מה שפתח עבורה את הגבולות והעלה את שאלת המדיום של הגוף.״העבודה שלי נעשית עם הגוף החי ועם כל מה שאפשר להשיג ממנו״, היא מסבירה. ״אני מנסה לקחת את החוויה של הגוף החי שכל הזמן מעובדת בצורות שונות״.במהלך השנים יצרה ורקדה ביצירות רבות – שלה ושל כוריאוגרפים.ות אחרים.ות. ביצירות האחרונות שלה, ביניהן זו שתעלה בקרוב בבכורה בפסטיבל תל אביב דאנס במרכז סוזן דלל, היא לא רוקדת בעצמה. ״אני אוהבת להופיע, אבל הבחירה שלי כרגע היא להיות בחוץ כדי שהעבודה תהיה מה שאני רוצה שהיא תהיה״.היצירה, ״קבוצת״, כוללת שישה רקדנים.ות והיא מגדירה אותה כ״זרם תודעה עם הרבה טקסטים ושירים״. במסגרת היצירה היא חוזרת אחורה לילדותה בקיבוץ – מהלך שלדבריה איננו קל עבודה, אפילו מפריע לה, אבל היא אוהבת ללכת עם ההתנגדות הזו. ״העבודה היא תהליך של היזכרות ושל תרגילים פיזיים ומחשבתיים; אנחנו כמו נכנסים בה לתוך תעלה שבה אנחנו חיים איזה רגע אחר – גם פיזי וגם טקסטואלי. ברמה הפיזית יש משימה לקבוצה – לא להיפרד. אנחנו עובדים יחד כסוג של רשת גוף״.כמי שזחלה בעירום על החיבור בין הרצפה לקיר, והזמינה קהל לבופה פתוח במסגרת מופעים, היא אומרת ״אני פחות רוצה לייצר עבודות השתתפויות שמבקשות מהקהל לעשות דברים. אני באה לתת משהו בנדיבות, אבל אני לאו דווקא באה להרגיע אותך״. 

קרין לאופר דיין (בפרק מיוחד שהוקלט במרכז תאו בהרצליה, לייב מול קהל!) היא יזמית, אשת עסקים ויוצרת תוכן, אבל היא קודם כל אמא שעדיין מתרגשת להכין לילדים את הכריכים בבוקר. ״שמחה זה הכישרון שלי״, היא אומרת, ״ואני כל הזמן חושבת איך לייצר עוד ומהו הדבר הבא. אני מונעת מהעוד״.לפני 11 שנים פתחה את ״קרינה״, בית אופנה ותוכן, במבנה ששימש עד אז כלול תרנגולות בכפר אז״ר, ויזמה גם את יריד About Us שמתקיים מדי שנה ומארח מעצבי.ות מקומיים מתחומים שונים. ״לא הקמתי את קרינה כדי למכור ג׳ינס, אלא כדי להכניס אופנה כחול לבן של מעצבים צעירים בשילוב תוכן ואירועים. היום כולן מייצרות תוכן, כולן משתמשות במילה ׳קהילה׳ וכולן עושות העצמה. לי חשוב אם זה מעניין, ואז עדיף גם שיהיה קצר״.במהלך השנים אירחה בקרינה לא מעט יוצרים (אבל בעיקר יוצרות), מנגה ארז ונועה קולר, דרך מסעדת פופ אפ של 48 שעות עם ארז קומרובסקי וכלה בנורית גפן ונועה רוטמן. במקביל שימשה במהלך השנים כמנטורית בטרמינל עיצוב בת ים, והיא עדיין מתרגשת לראות את הניצוץ בעיניים של המעצבים.ות הצעירים שהיא מלווה.היצירה היא מה שמעורר אותה, והיא הבינה שהיא חייבת להמשיך ולעסוק בה גם אחרי ה־7 באוקטובר. ״בהתחלה היה שוק גדול אבל לאט לאט הבנו שלנו אין ברירה אלא להמשיך. אני אדם אופטימי מטבעי ורוצה להאמין שכל הדבר הזה ייגמר, אבל כיזמית עצמאית אני מבינה שאין אפשרות אחרת אלא להמציא את עצמי כל פעם מחדש״.

פורטפוליו בשיתוף התוכנית הבינלאומית ללימודי אוצרות בעיצובתום כהן היא מעצבת, אוצרת והמנהלת האקדמית של התכנית ללימודי אוצרות בעיצוב בשנקר. היא בוגרת מכון טכנולוגי חולון, שם החלה בעיצוב תעשייתי וסיימה דווקא בתקשורת חזותית.כהן היתה אמונה על פעולות אוצרותיות עוד לפני שידעה מה זה בדיוק אוצרת, ביניהן תליית עבודות במרחב הציבורי והקראות שירה במקדונלדס. במהלך הלימודים בילתה הרבה במוזיאון העיצוב חולון וחיפשה את מקומה בתוך העולם הזה, ואז מצאה את עצמה בשבוע העיצוב מילאנו הולכת מאחורי גלית גאון, שהיתה אז האוצרת הראשית של המוזיאון, מקווה להזדמנות לדבר איתה.״התפללתי שייפול לה הארנק. הוא לא נפל, אבל אחר כך התחלתי ללמוד במחזור הראשון של התכנית בשנקר. מבחינתי ללימודים היה תפקיד – שגלית תרצה להמשיך לעבוד איתי. וזה קרה. עברו כבר תשע שנים מאז שלמדתי ומאז לא הסכמתי ללכת הביתה״.היום היא גם אוצרת במרכז שנקר לחקר העיצוב, מנהלת את פרס רוטשילד לעיצוב, אוצרת בגלריה רוזן בשנקר וגם אוצרת עצמאית במסגרות שונות. ״כאוצרת, מה שמנחה אותי הוא כמה אני רוצה שדבר מסוים יהיה בעולם. זה יותר חשוב לי מרווחיות ויותר חשוב לי מאם האנשים נחמדים או הפרויקט מעניין אותי״.לאחרונה סיימה כהן עבודה של כארבע שנים על אוצרות של אוסף סיפור העיר במוזיאון העיר תל אביב יפו, הזדמנות שאותה היא מגדירה כ״מסע פרוע. זו היתה גם הזדמנות לאצור דוקו, ולחשוב מהו מוזיאון של עיר, מה אני עושה אם אין חפצים ואם החומר לתערוכה עדיין לא קיים״.במסגרת תכנית האוצרות בשנקר החיפוש הוא אחרי עוד קולגות. ״אנחנו לא מחפשות פרופיל מסוים של א.נשים שעושות בדיוק את מה שאנחנו עושות, אלא כאלה שהשיחה איתן תהיה מעניינת״. ואם מעניין אתכם.ן לשמוע עוד, חפשו אותה מתחת ללוויתן במוזיאון הטבע (סתם, לא). 

שקד בשן היא מאיירת, כותבת ואמנית שאתם.ן כנראה מכירות הודות לטור השבועי שלה ״שואלת בשביל חברה״, במוסף גלריה שישי של עיתון הארץ. ביריד צבע טרי הקרוב היא תפתיע במסגרת חממת האמנים העצמאיים עם עבודות חדשות – דומות ושונות לאלה שכבר הפכו לסימן ההיכר שלה.בשן היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ואת הטור בגלריה החלה במקור כפיתוח לפרויקט הגמר שלה, ״אני רוצה את זה רומנטי״. בכל שבוע היא מביאה סיפור של בחורה אחרת (מהמציאות!), שעוסק בנושאים של זוגיות, מיניות, רווקות, דייטינג וכל מה שמסביב. ״יש לפעמים תכנים שהם מאוד קשים״, היא מספרת, ״דברים כואבים שלא תמיד מדברות עליהם״.גם שלוש שנים אחרי היא עדיין מופתעת מהנפח שתפס הטור והתגובות אליו בציבור. ״תמיד ידעתי לדייק את מה שאני רוצה – טור בעיתון. אבל כשהתחלתי הייתי מאוד שוקיסטית, לא ידעתי להכיל את זה. עד היום אני לא בטוחה כמה כותבת מצוינת אני, אני עושה את זה משבוע לשבוע ונראה לי שאני משתפרת. אני יודעת לזהות סיפור טוב ולעצור אותו ברגע הנכון, אבל להמציא לגמרי אני לא יודעת״.הסדרה המרכזית שתציג בצבע טרי היא אקטואלית במיוחד, ומבוססת על דימויים של חיילים, פוסט 7 באוקטובר, מתוך תמונות שלהם בטינדר. ״הבנתי שקורה משהו חדש ונורא סיקרן אותי להבין אותו. משהו שם הדהים אותי. עשיתי צילומי מסך ואספתי מאות מהם. כל כך נהניתי לצייר אותם״.תוך כדי העבודה היא גילתה שיש גם דברים שהיא מזדהה איתם בעצמה. ״התחלתי להרגיש כל מיני רגשות, פתאום ראיתי את האנושיות שיש בסיטואציות המוזרות האלה. ומה אם אני מציירת מישהו שכבר מת?״. התוצר הסופי הוא סדרה של 52 ציורים קטנים וצבעוניים עשויים בטושים שלכל אחד מהם יש את הסיפור האישי שלו. ״מתוך הסתכלות בעין חיצונית התחלתי לראות בתמונות האלה גם אותי״. מי יודעת, אולי גם אנחנו נצליח. 

יאיר גרבוז הוא... יאיר גרבוז. צריך להוסיף? אמן, צייר, סופר, פובליציסט, סאטיריקן ואחד הקולות הבולטים בסצנה המקומית מזה כמה עשורים. בימים אלה הוא מציג במוזיאון הרצליה את התערוכה ״ראשים וציור בתוכם״, שיצר בשיתוף עם האמן המנוח אוזיאש הופשטטר ובה הוא מנהל דיאלוג עם העבודות שלו.״כשצייר אומר לצייר אחר ׳הציור שלך מזכיר את רפי לביא׳ הוא לרוב לא ישמח״, הוא אומר. ״אני מאוד שמח מזה. המקצוע שלי הוא להזכיר. אני המזכירה של האמנות הישראלית. אני מתעניין בהיסטוריה או בחוסר ההיסטוריה של הקהילה האמנותית. ההיסטוריה שלנו משובשת. אנשים שהיו תלמידיי כבר לא הכירו את אלה שהיו מוריי, מה שלא קורה בשום מקום בעולם. אנחנו עם עם אמנזיה טוטלית״.הציורים שלו עמוסים כי הוא אוהב החלטות אבל לא אוהב החלטה; אוהב סיפורים אבל לא אוהב סיפור. אחת המטרות מבחינתו היא לגרום לצופים להתקרב לציורים שלו. ״פעם אמרו שבשביל להסתכל על אמנות מתרחקים. אף פעם לא הבנתי את זה. בדמיוני, כשאני רואה ציור אני נוגע בו, מנסה להכיר את החומריות שלו. הכי נכון זה לראות ציור מהמרחק שבו הצייר צייר אותו״.היום, הוא מספר, הוא מרגיש הכי נעים שהרגיש בכל השנים, לפחות ברמה האישית. ״אם הייתי יכול הייתי מזדכה על 30-40 שנותיי הראשונות. היום הכי נעים לי בכל המסגרות החברתיות והמשפחתיות, הכל נראה טוב יותר כי אני מגשים את מה שנועדתי לעשות.״ציבורית, אני כבר מזמן, הרבה לפני אירועי ה־7 באוקטובר, חושב שהמקום הזה הולך ומתדרדר. אבל אני אופטימי במובן שאני חושב שהעולם יסתובב גם בלעדנו, ושאחרי אירועים כאלה חייב לבוא משהו אחר. נצטרך מתישהו לחזור לשפיות״.