תיק עבודו‪ת‬ מגזין פורטפוליו

ספיישל זוגות בתיק עבודות ממשיך עם זוג המעצבים (פרופסור!) נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, שעובדים יחד כבר שני עשורים תחת השם סטודיו Reddish.
נעמה ועידן אוהבים חפצים, ודרכם הם אוהבים להבין דברים לגבי העולם (וגם להגיד כאלה בעצמם). כשהם מסתובבים ומטיילים בקהילות שונות בארץ ובעולם, הם אוהבים להסתכל עליהן דרך אותם החפצים – בין אם כאלה שהם מוצאים בסופר ובטמבוריה, או כאלה שקשורים לדת של המקום: ״יש משהו בלהסתכל על חפצים, ולנסות להסתכל דרכם על התרבות שעיצבה אותם. לחפצים יש סיבה שהם נראים כמו שהם נראים, וככל שחפץ זר לך יותר – יש לך יותר ללמוד על התרבות שבה הוא נוצר״.
במהלך השנים הם עובדים בעיקר בעיצוב שנוצר מתוך מחקר, מציגים בתערוכות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. אבל הם פעילים גם בעולם המסחרי, ובין השאר עיצבו וייצרו (בשיתוף עם מאנקי ביזנס) פותחן משחקי לבקבוקי יין שהפך ללהיט ברחבי העולם. החלקים האהובים עליהם בעבודה הם הסקרנות שבצלילה אל תחום מחקר חדש: ״יש לך פתאום תירוץ מעולה לדפוק למישהו על הדלת, להכנס לו לעולם, לחטט לו במדפים. והכל בשם העיצוב״.
כמעצבים, הם לא עסוקים בלרדוף אחרי טכנולוגיות חדשות, להפך – ״יש בנו הרבה רומנטיקה והרבה כבוד לדרכי ייצור ישנות, אנחנו מנסים למצוא עוד זוויות מחשבה לגביהם. ולא תמיד צריך ליצור משהו חדש כדי להגיד משהו״. וכזוג שחי ועובד יחד כבר המון שנים, הם מספרים שבאופי של שניהם להשתעמם מהר, אבל העובדה שהם סומכים אחד על השני הוא כלי עבודה מבחינתם. ״בתוך העיצוב המחקרי־ניסיוני אנחנו צריכים לסמוך על עצמנו שמה שאנחנו עושים הוא ראוי, וגם לומדים ליהנות מהעובדה שמה שאנחנו עושים משנה לאנשים. אנחנו מטרידים אנשים עם המחשבות שלנו, ואם לא יהיה לנו משהו מעניין להגיד – זו יכולה להיות בעיה״.                                                            

ספיישל זוגות בתיק עבודות ממשיך והפעם - האמנים, בני הזוג (והנשואים הטריים!) - נוי חיימוביץ׳ ותמיר ארליך. הם עובדים יחד כבר למעלה מעשור, אבל גם לפני שאיחדו כוחות אמנותיים באופן רשמי - היו מעורבים בעבודות אחד של השני. כך, בתקופה האחרונה יש תחושה שהם בכל מקום, כל הזמן - עניין שהוא גם צירוף של נסיבות אבל גם מכוון, אחרי שגילו בתקופת הקורונה שהם עובדים הכי טוב כשהם עסוקים בכמה פרויקטים במקביל. ״להיות זוג אמנים זו פריבילגיה מטורפת״, הם אומרים: ״אנחנו מאוד חופרים ויכולים לשבת ערבים שלמים ולדבר, אבל יש רגעים שבהם כל השיחות האלה הופכות לרעשי רקע, ואז אנחנו מוצאים את עצמנו בסטודיו ודברים קורים בעצמם. בדיעבד אנחנו מבינים שמה שעשינו קשור לשיחות האלה״. לאחרונה הציגו נוי ותמיר שתי תערוכות מקבילות - בגלריה ברבור הירושלמית ובעיר ויימאר בגרמניה - תערוכות שעסקו באותם הנושאים והציגו עבודות מאותה הסדרה. בעבודתם השניים מרבים להתייחס למקום שממנו הם פועלים, לתהליכים ולחוויות שעברו עליהם בילדות, ולמפגש ״הקריטי״ של הקהל עם העבודות: ״תערוכה מבחינתנו היא אירוע חברתי. זה התחיל ממקומות של ביקורת, אבל עכשיו אנחנו מבינים שאולי זו הפרקטיקה שלנו. אנחנו מדברים הרבה על האפשרויות השונות של הבנה ביחס לתערוכה, העבודות יכולות לדבר לאנשים שונים בכל מיני רמות. הרבה אנשים מנסים להבין מה האמן רוצה להגיד - לנו יש מלאאאא דברים שאנחנו רוצים להגיד״. 

ספיישל זוגות חגיגי בתיק עבודות: טל ארז וענת ספרן, האוצר הראשי והמנהלת האמנותית של שבוע העיצוב בירושלים בשש השנים האחרונות, יוצאים לדרך חדשה ומפקידים את הילד המשותף בידי הנהגה חדשה שזהותה עוד לא נקבעה (״יש עוד דרך ללכת, אבל יש יתד יציבה מספיק כדי להחזיק את מה שיבוא אחרי״, אומר ארז). כל אחד מהם מגיע מרקע אחר: ספרן היא מעצבת שאמונה בין השאר על ארנק הפיתה שנמכר ברחבי העולם, ועל אחד מאירועי התרבות המובילים בארץ, הפצ׳ה קוצ׳ה; ארז הוא מעצב וחוקר עיצוב שמתמקד בחיבור בין דיסציפלינות שונות (אחרי שהבין שעיצוב תעשייתי הארדקור פחות מדבר אליו). כשחברו לעבוד יחד על שבוע העיצוב ירושלים, היה ברור לשניהם שצריך להמציא פה משהו חדש, עם משמעות רחבה וחיבור למקום: ״שבוע העיצוב הפך עם הזמן לאירוע משמעותי עבור המעצבים, הזדמנות להרבה מהם לפעול״ אומרת ספרן; וארז מוסיף: ״מה שתרבות רוצה לעשות הוא להניח משהו חדש ולראות מה חושבים על זה״.

דגנית שטרן שוקן היא אמנית ומעצבת תכשיטים בינלאומית, אבל היא גם פרופסור ומייסדת המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר (״לאה פרץ שלפה אותי משולחן העבודה, הביאה אותי לשנקר, ואמרה לי את תקימי פה מחלקה לעיצוב תכשיטים״). היא מתייחסת לצורפות כשפה, שאחת החוזקות הכי גדולות שלה היא קנה המידה האנושי, ובמשך חלק ניכר משנות פעילותה היא חוקרת את השאלה הפילוסופית How Many Is One, שהייתה גם שם תערוכת היחיד שלה במוזיאון תל אביב, וגם שם הספר החדש שלה. בספר, שמהווה רטרוספקטיבה לפועלה, היא מפרקת את האני מאמין האמנותי שלה למושגים של פונקציה, תעשייה, ערך, פוליטיקה ומקום, ומספרת כמה חשוב לה להבין ״איך גורמים לסטודנטים להיות אזרחים קשובים, מגיבים, שלא מנסים לעשות רק תכשיטים יפים״.

האדריכל והמעצב גל גאון נע בין שני צירים: באחד הוא בעל סטודיו שמעצב בעצמו ומציג ברחבי העולם (כמו לדוגמה השולחנות גדולי הממדים שהציג בשבוע העיצוב האחרון במילאנו); ובשני הוא מאגד סביבו יוצרים אחרים, מפיק להם עבודות, מציג ומוכר אותן.
גאון, שגדל בבית שנשם עיצוב ואמנות והוא ממשיך את הקו הזה, עם מבט ופעילות עכשוויים שכוללים גם הבטים כלכליים, מספר מהיהצורה שמלווה אותו לאורך הקריירה שלו; איך משתלבת עובדת היותו אדריכל כשהוא מעצב פריטים; ואיך הפכה תל אביב עבורו לכורהיתוך שמרכז את הפעילות שלו בעולם. ״הדבר שאני הכי אוהב הוא לדבר עם אנשים: לדבר עם יוצרים, עם לקוחות, עם הצוות. לדברעל תהליכי היצירה ואז לראות אותם קורים״.

״זה שמכירים אותי ומזהים אותי, זה הניצחון שלי״ אומרת האמנית קרן שפילשר, שחושבת שאלוהים כנראה מאוד אוהב אותה. היא חסרת מנוחה, מה שמחזיק אותה הוא להיות בעשייה בכל רגע נתון, ואת העבודות שלה היא מגדירה כ״מצד אחד מתוקות ומצד שני קשות״. אפילו כשהיא לבד בסטודיו היא לא מצליחה להיות בו בשקט אלא חייבת ברקע רדיו, פודקאסטים, אינסטגרם ומכונת כביסה פועלת. מי קרא לה תפוח אדמה לוהט? מדוע היא מציירת רק עם חולצות מכופתרות? למה אי אפשר לקבוע איתה ספונטנית לקפה? ובמה היא היתה מתחלפת עם קרן פלס?