צא ולמ‪ד‬ ישיבת ברכת משה

המשנה אומרת ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הרמב"ם אינו גורס "לראות את עצמו" אלא "להראות את עצמו". בשיעור נבאר את מהות ההבדל בין שתי הגרסאות וכיצד הן משפיעות על מצוות "הסיבה" ו"ארבע כוסות".
שיעור זה מסיים את הסדרה כולה, ולכן נחזור לשני הציוויים השונים של התורה בפרשת בא שעמדנו עליהם בשיעור הראשון, נסכם כיצד שני הציווים הללו משפיעים על המצוות השונות של חג הפסח.
כמו כן נעמוד על הקשר בין שני הציוויים הללו לשתי ההנהגות שהקב"ה מנהיג את עולמו. שתי הנהגות העולות מפרק א' ופרק ב' בבראשית.

הרמב"ם פוסק שיש מצוה מהתורה לספר ביציאת מצרים בליל הפסח, ו"הגדה" היא הוראה של חכמים כיצד לקיים מצוה זו. בשיעור נסקור את המוטיבים השונים שחכמים הקפידו עליהם, וכיצד הם משתלבים ב"הגדה של פסח" שאנו קוראים בליל הסדר.

להרחבה בעניין ההגדה והמבנה שלה בסדרה על הגדה של פסח של הרב אליהו ליפשיץ - https://www.youtube.com/playlist?list=PLTpvRg1R6379Agek5o3teIFuxUYh_p6iB

האם ישנה מצווה לספר ביציאת מצרים או שמא מדובר במעשה המלווה את קרבן הפסח? בשיעור נעסוק בדעות הסוברות כי אין מצווה כזו ונרחיב בדעתו של הרמב"ם שמנה מצווה זו כמצווה עצמאית. כיצד למד הרמב"ם את מצוות סיפור יציאת מצרים מהפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" ומה הקשר ל"זכור את יום השבת"? כיצד זוכרים את יציאת מצרים - האם בכל יום מזכירים את יציאת מצרים או דווקא בחג הפסח? ומה המשמעות של שאלות אלה למהותה של המצווה? בשיעור נעסוק בשאלות אלו ונברר את יסודה של מצוות סיפור יציאת מצרים.

האם אוכלים אנו מצות על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ? ומה באשר לציווי לאכול מצות עוד לפני היציאה ממצרים? בשיעור נלמד על הגדרתה של המצה כלחם עוני, על העינוי שבני ישראל חוו במצרים ועל סמל הגאולה שמזכיר ימים קשים שעברו.

בדברי התנאים דרכים שונות בביאור הציווי "ושמרתם את המצות". נעיין בהן ונעמיק בהבנת דין שימור המצה - האם די בשימור מחמץ, או שיש לשומרה לשם מצת מצוה?

מפשט הכתובים נראה שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה, אך חז"ל למדונו שאכילת מצה היא חובה בלילה למדונו שאכילת מצה היא חובה בלילה הראשון בלבד ובשאר הימים היא רשות. כיצד יש לבאר את היחס בין פשט הכתובים לדברי חז"ל? האם אכן אין מצוה באכילת מצה כל שבעה?