שיעור שבועי - הרב יצחק לאווי בית המדרש עיון למחשבה - הרב יצחק לאווי

דף מקורות לזוהר
השיעור נתנדב על ידי ידידי הרה”ח ר’ יואל הכהן כץ שליט”א בברכה והערכה זכות ואור התורה יגן בעדו
א) וידבר הויה אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית. כמה פרטים של ציור המקום והזמן והאיש נאמרו פה, פרטים המתפרטים והולכים במשך הפרשה איש איש למשפחותיו לבית אבותיו. כמה רעננות והתחלה, תחושת בראשית, טועמים בריבוי הפירוטים הללו. כך היא דרכה של עולם בתחילה ניכר כל צד ופרט בפני עצמו ומזהיר באור כולם ובאורו המיוחד, כאשר ממשיכים בהמשך מתאבקים הפרטים ומתטשטשים כולם ואין יופי כל אחד ניכר בו בפני עצמו. בשבוע הראשון של בראשית יש יום אחד יום שני יום שלישי, כל אחד כמרגליות מתנוצצת מאליו. ברבות הימים שבועות רבות כבר נשכחו ובקושי שמים לב שכבר עברה שבוע. בתחילתו של כל סדר ומסכת מוצאים אנחנו העמקות וחידושים רבים עומדים על כל פרט ופרט, גם על ציוני המקומות והדרכים הנראים טכניים, ובסופו בקושי על גופי תורה נתעכב להתעמק. אלה הם שורשי הבראשית שמתחדש עלינו בכל התחלה, וכאשר פותחים אנחנו ספר חדש הרי הוא נובע ממעיין בראשית ומראה לנו מקום לראות בכל אות וכל פרט מילה שמחה ומאירה לכל איש ואיש. כך והבאתם את עומר ראשית קצירכם, אחר ראשית הגאולה בפסח, הרי זה מאיר לנו לראות בכל יום ויום דבר בפני עצמו, מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי.
[יש בענין זה צד חסדים וצד גבורות, החסדים אמרנו. הגבורות הוא שהתעכבות זו בגבורה הוא כסדר כל עיכוב והמתנה, שמאחר ואין אנו מכילים את שלימות הענין בקלות ומהירות הרי צריכים אנחנו לחכות יום אחד לומר א יום שני לומר ב וכן הלאה, כתינוק המתחיל בלימודו שאינו יכול להתפלל תפלה שלמה אך חודש אחד לומד לומר מודה אני וחודש שני לומד לומר ברוך שאמר. וכבר דברנו רבות על גבורות העומר אך הם מחוברים בחסדים אלה שהם הארת כל פרט ברעננות ובהתקרבנו לסופו הרי הוא מוחש כך יותר]
ב) כל התחלה הוא התחלה מבראשית וכל התורה הוא סיפור אחד נובע מבראשית, נוהג היה בעל דברי חיים באמירת תורה שלו בפרשיות רבות לפתוח מתחילת הכל בא”ס וצמצום ושבירת הכלים ומעשה בראשית ואדם וחוה ומבול והפלגה ועד שהגיע לפרשה שעמד בה. כך פתח רבי אבא “ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם”. פסוק זה אע”פ שכבר הכל יודעים אותו יש להסתכל בו ולראות את הכל ממנו. כאשר נברא האדם היה הוא כולל עליונים ותחתונים והיה מאיר מסוף העולם ועד סופו. והיו כל הנבראים יראים ממנו. האדם המדובר כאן הרבה יותר רחב וגדול מ’אדם’ שאפשר לדבר עליו. כי בוודאי מה שנאמר עליו בצלם אלה

א) כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ שבת לה’. פסוק זה שלא כסדרו הוא שהרי היה צריך להקדים שש שנים תעבודו ובשביעי תשבת הארץ שבת לה’. רץ הכתוב בכדי להיכנס אל אור השכינה שהיא אור השבת, שהיא כל פרי הכניסה לארץ, ‘שבת הארץ’, כאשר טיילנו בפרשה עד סוף ספר ויקרא, והגענו עד לסופה כמו השבת של סדר ויקרא בסוף השבוע של כל פרשיות, נגיע אל הפרשיות האחרונות שבה העוסקים בפרשיות השמיטה שהוא השבת. רבי אלעזר פתח זאת תורת העולה, חזר אל תחילת ספר ויקרא לכלול אותה בשבת שלה. פתח רבי אלעזר ללמוד תורה זו עם השכינה. ואיך פותחים את הלימוד, לפי הסדר הנגלה בעולם הרי אדם קם בבוקר ומתפלל ושוב יוצא לעבודתו או ללימודו. אך בני היכלא מבקשים את השכינה עוד בטרם לכך, אינם רוצים לבוא אחר מתן תורה ולהיות מאוחרים לה, מבקשים הם את אור השכינה בשורשה, עוד בטרם השמש יצא על הארץ מתדבקים הם בשורש התורה. אלה הם בני היכל השכינה הקמים בעוד לילה להצטרף אל הכנת השכינה לתורה עצמה. כמו שיושבים בני היכלא בליל שבועות שהוא מתן תורה הכללי להכין קישוטי הכלה ליום מחר, כך בכל לילה ולילה יושבים חבורת הכלה ועוסקים בתורה, ועל כך פתח רבי אלעזר היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבוקר. אין עבודת היחוד העולה על המזבח מתחילה בבוקר בלבד, אבל האש שלה בוערת כבר כל הלילה עד הבוקר, ואשר משתתף בה בלילה הרי בבוקר כבר יהיה איתה.
ב)  כך פותח הזוהר הרבה פרשיות ומאמרים בשבח תלמוד תורה בחצות הלילה, שהוא היה סדר לימודם העיקרי, וכל פעם שהתיישבו ללמוד היו פותחים לדרוש במעלת תורה זו, ובלילה שירה עמי. בזמננו אין קימת חצות מצויה ואפשרית כל כך, יש לעמוד על סוד התנועה הנפשית של קימת חצות ולא על הזמן שלה. שכן נשים ועבדים הם שפטורים ממצוות עשה שהזמן גרמא לפי שהעבד הוא תחת הזמן, הוא שצריך לחכות לבוקר שתתעורר התורה, ולכן לפי שהוא משועבד לזמן ממילא פטור ממצוות שהזמן גרמא כאשר אי אפשר לו. אבל בן החורין מבין כי שורש כל חלוקות הזמנים במובנם ועניינם, ואדרבה עיקר קימת חצות הוא חלוקת הלילה, ‘ויחלק עליהם לילה’, שלא להיות משועבד למציאות הלילה שהוא זמן החושך, אבל יודע לפתוח את האש היוקדת גם באמצע הלילה. וזה עצמו נקרא בזוהר סוד חצי לילה ראשונה וחצי לילה שניה. חצי לילה ראשונה היינו מה שנראה לפי הנגלה בלילה, שהוא זמן שליטת המוות בשינה, משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים, ואלה הם קליפות המתעוררות בלילה בו תרמוש כל חיתו יער. אך חכימי ליבא עומדים על חצות הלילה, שבחצות הלילה קורא הגבר, והוא התעוררות רוח צפונית המנשבת בכינורו של דוד מאליו, ואותו אש הצפו

א) אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. הא אוקמוה שכל פעם שנכפלה אמירה במקרא ללא צורך הוא לאות שיש כאן עוד אמירה נעלמת שיש לעמוד עליה. פשוטו ביאר רמב”ן שהוא כאומר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, היינו אמירה הראשונה הוא על ההתוועדות הכללית לדבר עמם. ושוב ואמרת הוא תוכן הדיבור. וזה מן הדברים שהפשט מרמז ומראה כיוון שכאן יש ליכנס אל הפנים ומשאיר לו מקום רומז אליו לפי צורת הפשט. שכך הוא הכלל שהסוד לפנים מן הפשט אבל הוא משאיר תמיד רמז בתוך הפשט לכוון אליו את המקום, כמו ציון ורושם, דבר שאינו קשה ממש לפי הפשט אבל הוא עדיין זוקק השלמה מן הסוד, כחורי משכיות הכסף המכסים את תפוחי הזהב של הרמב”ם.
ב) לפעמים אני אומר ‘הולך אני לדבר את חברי’. ואין אני מפרט על מה אדבר איתו, ובאמת אין זה משנה על מה אדבר, נדבר על מזג האוויר או על החדשות או בדברי תורה אם חכמים אנחנו, אבל לא הלכתי אליו כי הייתי צריך לברר את נושא מזג האוויר. אלא אדרבה מזג האוויר הוא תירוץ עבור הדיבור שהוא האהבה שביני לבינו. כך בכל פרשיות התורה ישנה תוכן הדין וההלכה שהכתוב צריך להעביר. אך קודם לו הוא ‘דבר אל בני ישראל’. זו התוועדות של אהבה שהקב”ה אומר רוצה אני לדבר עם כנסת ישראל. וכבר ימצא על מה לדבר. על אהבה זו מברכים אנחנו אהבת עולם אהבתנו בברכת התורה.
ג) כשם שהוא כן בכללות התורה, ‘וידבר אלהים את כל הדברים האלה’, כך הוא בפרשיות פרטיות, שצריכים להדגיש בהם יותר אהבה זו. ובמיוחד בפרשיות העוסקות באיסורים רבים, אשר הם גורמים תנועה של יראה וכיווץ, מצוות לא תעשה, הרי צריכים לפרט מאד בהתחלה את החיוב בזה שהוא האהבה השופעת בדיבור זה. ככזה הם דברי הפתיחה והסיום לפרשה הקודמת, קדושים תהיו כי קדוש אני, והתקדשתם והייתם קדושים, והייתם לי קדושים. שאין בכל המילים הללו תוכן של אינפורמציה בגדרי המצוות. אבל הם הודעה כללית של אהבה וחשיבות ישראל, לומר קודם כל קדושים תהיו, ולפי שאתם קדושים היזהרו בקדושתכם ואל תיטמאו בכל אלה. צריכים לחיות את קדושים תהיו ולא את ‘לא ולא ולא’.
ד) וכשם שהוא בכללות ישראל כך הוא בפרטות הכהנים שהובדלו יותר מהם לקדושה מיוחדת, כי את לחם אלהיך הוא מקריב. ולפיכך מפרש הזוהר אמור אל הכהנים, נמשך אל הפרשה הקודמת קדושים תהיו, הוא כאומר אמור אל הכהנים קדושים תהיו ולפיכך לנפש לא יטמא בעמיו. (אך אצל הכהנים לא נאמרה קדושים תהיו בפירוש וזה לפי מה שיתבאר שאמירה דכהנים בלחישו).
ה) ועוד הודגשה מעלתם והתוכן החיובי שבמעלתם שממנו נובעים פרטי האיסורים, בהדגשתו ‘הכהנים בני אהרן’, שאין זה ביט

דף מקורות לזוהר הנלמד
א) וידבר הויה אל משה אחרי מות. ויאמר הויה אל משה דבר אל אהרן. כפילות זו ויאמר ויאמר מלמדינו שיש כאן הוה אמינא ומסקנה, אופן שהיינו חושבים ואופן שהוא על האמת. כפי שלמדנו בכל מקום שנכפלה אמירה במקרא לא נכפלה אלא ללמדנו שאין דבר זה כפשוטו. וזה כפי הכלל בכל דבר עמוק שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בה. כל מה שלא שייך לטעות בה אינם דברי תורה באמת. וכפי שהוא בעדינות קריאת מקראות הללו כך הוא במציאות, דהלא פרשה זו עוסקת בסדר הביאה אל הקודש. ובביאה זו טעו נדב ואביהו כי הוה אמינא שלהם לא צדקה. וזה בהכרח ככה כי בפעם הראשונה ירדה הקדש אל העולם, וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם, וחיפשו צדיקים הגדולים דרך ליכנס בה, אבל בתחילה טעו, בכדי להראות את זה שאין הקדש דבר נקל להשיגו בשטחיות אבל בהכרח אפשריים בו הטעויות. וזהו ששאמר רש”י שלא תמות כדרך שמת פלוני זה הזהירו יותר. כי כך הוא סדר הלימוד האמיתי על ידי ההוה אמינה והטעות מגיע אל האמת ולא היתה מיתתם לריק אלא היה ההוה אמינא של לימוד סוגיא זו דכניסה אל הקודש. בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד.
ב) ומהו שאלה זו בסוגיה זאת שאנחנו שואלים. שאע”פ שהבא לטהר מסייעים אותו ושערי הקודש פתוחים תמיד, הרי היא צריכה את החודו של מחט של הבא לטהר. ולמצוא מפתח זו אינו דבר נקל שרוב בלבולי העולם אינו אלא לפי שנלאו למצוא הפתח, ועלינו לדרוש היטב אחר שער הכניסה מהו הבית יד ופתח השער הפותח את הקודש אלינו. ומאי קודש דא חכמה, היינו השגת רוח הקודש היינו פשוט לדעת מה לעשות בעולם הזה שזהו כל התורה כולה כל החכמה כולה שאינה איזה דבר יפה להשיג אבל הוא מענה לשאלת החיים וכל שאיננו כן אינה תורה וחכמה והשגה כלל.
ג) אמר רבי יהודה, כפילות וידבר ויאמר, הוא לפי שהם שני דרגות הידועות, ככתוב ויקרא אל משה וידבר הויה אליו, ואל משה אמר עלה אל הויה. היינו הקורא הוא שאינו מפורש בשם היא השכינה. והעונה הוא וידבר הויה אליו הוא התפארת שהוא מדרגת נבואת משה זה הדבר אשר צוה הויה. זהו הגדרת הסדר על פי הקבלה. אך עוד יש להבין משמעות הענין. ועל כך המשיך רבי יצחק בסתירת הפסוקים בתהלים, כתוב אחד אומר עבדו את הויה ביראה, וכתוב אחר אומר עבדו את הויה בשמחה, וענה רבי אבא בתחילה יש להתחיל כל עבודת ה’ ביראה, ושוב ‘וגילו ברעדה’ וזהו עבדו את הויה בשמחה, וכן כתיב מה ה’ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה. ודבר זה הוסיף רבי אבא להסביר שוב בערכי הכינויים, עבדו את הויה ביראה הוא ספירת המלכות הנקראת יראת הויה, והיא ראשית דעת, ובאותו מקום יש לכוון כל התחלת עבודה, ככתוב בז

א) פרשיות תזריע מצורע (שהם פרשה אחת ממש לפי עניינם) עוסקים בדיני טומאה וטהרה הקשורים בגוף האדם. כבר עמדו ראשונים על המבוכה בהבנת דיני טהרה אלה, אם הם עניינים טבעיים של הרחקה מן המזיק באופן רפואה (כפירושיהם על בדידות המצורע שלא ידביק אחרים בצרעתו או טומאת הנדה שלא תזיק במגעה), או המה ענייים רוחניים התלויים במערכת שכר ועונש שיש לעשות תשובה ולהתרפא מהם (כמדרשי חז”ל על סיבות הצרעת ותשובת המצורע),  או עניינים רוחניים שאינם עוסקים בשכר ועונש (שהלא אין חטא בהיות נידה או זבה ובפשט המקראות גם לא נרמז שום חטא או עוול בצרעת אלא דינו מסופר בשווה לשאר הטומאות מגופו של אדם). המבוכה הן תיאולוגית, כי מצד אחד הסברת העניינים בטבעיות תעזור לנו להבין את התורה, מצד שני קשה להגיד שהתורה אינה במצוות אלא אלא ספר עצות רפואיות. והן פרשנית, מצד אחד נראה ברור מתוך גדרי דינים שונים שהם מתנהגים כהרחקה ממחלות מדבקות (כבדידות המצורע והנידה, או מגע הטומאה), ומצד שני נראה ברור מתוך דינים אחרים שהם וודאי עניינים רוחניים שאין להם מבוא בטבע (כטהרת המצורע בכל מעשיו שכתב במו”נ שאינו יודע טעם לזה, או קרבנות טהרת היולדת).
ב) גם לפי הפשט אין כאן סתירה וכמעט תמיהני על העוסקים בסתירה כזו. ומתוך דברי הרמב”ם והרמב”ן כל אחד לפי דרכו נראה שהם נוקטים בפשטות את שתי הצדדים כאחד ואינם רואים אותם כסתירה. והלא אין הדבר הזה שונה משאר אמונת ההשגחה והשכר ועונש כמו ונתתי גשמיכם בעיתם. ולא שמענו מעולם שיש קושי בהבנת הבטחה זו שהלא ידוע שהגשם יש לו תהליך טבעי ואינו יורד משמים בגזירת עליון בלבד. אלא אומרים אנחנו וודאי יש לו מבוא טבעי אבל מעליו מנהל סיבות הטבע הוא ההשגחה והוא מנהלו שיהיה לפי צדקת דינו. וכך בדיוק יש לנו לומר על הצרעת שהוא מחלה וודאי אבל המקבל מחלה זו עליו לפשפש במעשיו כדברי חז”ל. ואמנם יש לו לעשות את מצות ההרחקה שהם המועילות גם מהצד הטבעי והם הם מצוות התורה, ובד בבד עליו לעשות תשובה ולעשות את המצוה שהוא מתייחס לסיבה הרוחנית שבדבר וישפיל עצמו כאזוב וכו’.
ג) יתר על כן מוצאים אנחנו בהבנת הזוהר. שלא זו בלבד ששתי רמות אלה הם סיבות שונות לפעולות שונות, אלא הם דבר אחד ממש. נספר זאת על כל שלביו. פתח הזוהר בפרשת מצורע “גורו לכם מפני חרב” כמה יש לבני אדם להישמר ולפחד מפני חרב שהוא שורש הרע הנובע מן הנחש הקדמוני. והאריך בזה במליצתו. שומעים אנחנו בכאן כי ישנה אזהרה מיוחדת נובעת ממקום נסתר לרוב בני אדם שצריכים לשמוע וליזהר. רגילים אנחנו להבחין בין אנשי הפשט המכירים את אשר על פני השטח ואנש

א) ויהי ביום השמיני. פרשה זו נקראת אחרי שבעת הימים של פסח, ובחו”ל ישנו ליום השמיני של פסח, אבל הוא ספק שביעי, והשבת הזאת הוא וודאי היום השמיני שלו. למדנו שיש בשמיני זה התעלות גדולה בבחינת עולם הבא, אבל יש בו גם חשש מוות של נדב ואביהו. כי השמיני הוא מה שיש אחרי שבעת ימי המילואים. דומה לכך ממש ענין הקטורת, שהרגה את נדב ואביהו אפילו בפנים, ולאידך הצילה מן המגיפה בפרשת קרח, וכבר אמר שם רש”י שבא להראות שאין הקטורת ממיתה אלא מחיה.
ב) קטורת הוא לשון התקשרות, כלשון רשב”י כל יומאי בחד קטירו אתקטרנא ביה בקוב”ה. הדביקות הזאת הורגת כשהיא לא כהוגן כמו שהיא מגינה כשהיא כהוגן. לפעמים ההתקשרות אל העליון הוא בזמן ובאופן הלא נכון ואינו אלא בריחה מן המקום שצריכים להיות. כמאמר ‘אשר לא ציווה אותם’. מצוות היום גוברת על זה. ומי שיאמר איני שומר על המצוה בזהירות אלא מתדבק למעלה הרי דביקותו זו עצמו הורגת אותו. אך צריכים להתעמק בזה יותר.
ג) שבעת ימים של פסח כמו שבעת ימי המילואים הם ימים של מהפיכה רדיקלית. ומפתח אהל מועד לא תצאו, ולא תצאו איש מפתח ביתו. למדנו כי עיקר סיבת הרדיקליות של פסח המתבטאת באיסור חמץ, הוא לסיבת היציאה מטומאת מצרים. כי בכדי לפעול הפיכה זו של מאפלה לאורה צריכים לעשות מעשים רדיקלים כי אין ביכולת ההליכה ההדרגתית להפקיע את המצב הראשון בכללו. כך הם ימי המילואים שהם ימי הפיכת המשכן והכהנים למשרתי הקודש ואין הפיכה זו נפעלת על ידי ההדרגה הרגילה אלא בתוקף רדיקלי כבחינת חנוכה ואין תוקף חסידות כתחילתו.
ד) היום השמיני הוא בחינת עולם הבא. לשון אחרת היום השמיני הוא היום הראשון שאחרי השבת. אחר שעשינו ששת ימים ושבתנו בשביעי, ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת, בא יום ראשון שלאחריו. היום הראשון הזה הוא המבחן האמיתי להתעלות אל עולם חדש. כי ביום הראשון כבר אוכלים חמץ. וכבר יוצאים מפתח אהל מועד. אך אין משמעות זה שחזרנו למצרים אלא אדרבה כי הצעד הרדיקלי פעל את פעולתו וכעת צריכים ללכת בצעדים מדודים לתקן הכל כראוי.
ה) אמר הרב פסח הוא זמן הקטנות לערך ספיה”ע וחגה”ש. הקטנים מבינים את הצעדים הקיצוניים. בין קיצוניות לרע ובין קיצוניות לטוב הכל נקל לקטני דעת להבין וקל גם ליישמם. אפילו שנראה שהתרחקות קיצונית מן החמץ קשה מאד, דווקא בגלל קיצוניותה היא פשוטה ומוכלת לקטנים. אךהצעדים השקולים הבאים אחריה קשה מאד לנערים להבינם. וכפי שנראה במצבנו, אחר שהתרחקות קיצונית פעלה להאיט את התפשטות המחלה, ומתחילים לדבר על צעדים שקולים להסדרה בעתיד, הרי מיד הקטנים קופצים על זה כאילו