ספר תומר דבורה - הרב אורי שרק‪י‬ הרב אורי שרקי

הקדמה:
במוסר יש 2 מגמות: א', מוסר שמטרתו לעשות אותנו אנשים טובים. ב', להביא אותנו לדבקות באלוהים.
המעשים של שתי המגמות זהים, אבל יש שני הבדלים:
1. הכוונה (אם מטרת האדם להידבק בבורא, הוא צריך להידבק במידות האלוהיות ולכן צריך להכיר את המידות האלוהיות).
2. הסדר (אם מטרת האדם להיות אדם טוב אז לא חשוב איזה מידה הוא קונה בתחילה, אבל אם מטרתו להידמות לבורא אז הוא צריך לפעול ע"פ סדר מסויים).
הספר 'תומר דבורה' הוא מהמוסר הקבלי ומטרתו להביא את האדם לדביקות בה' ע"פ סדר מסויים. הסדר שהספר בנוי עליו הוא לא סדר טכני (אין הדרכה באיזה מידה להתחיל), אלא סדר רעיוני (מה המידות העליונות ומה התחתונות).
הספר נכתב ע"י 'רבי משה קורדובירו' (הרמ"ק) שמהווה החוליה האחרונה של הקבלה שלפני האר"י, כל מה שנכתב מההתחלה עד לאר"י מסוכם אצל הרמ"ק.
על דבורה הנביאה נאמר "והיא יושבת תחת תומר דבורה", תומר זה עץ תמר (בעברית אומרים 'תמר' ובארמית 'דקל' ובעברית מאורחת שניהם מציינים את אותו העץ).
פרק ראשון:
הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ.
הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ – שנאמר "ובו תדבק", "זה אלי ואנווהו" 'אנווהו' – אני והוא.
שאלה: כל מה שאנחנו אומרים על הקב"ה זה לא באמת, אלא רק תפיסה של האדם, אבל תיקון המידות הוא כן באמת!
תשובה: הרמב"ם נזהר בזה ולכן הוא כותב "מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום" לפי זה – הכל בלוף, אני רוצה להידמות למה שאני מדמה.
לעומת זאת, המקובלים אומרים שיש מידות אלוהיות (הספירות), והם אופני ההתגלות של הבורא (באופן אובייקטיבי), וכך כאשר נדמים לספירות אז נדמים לבורא.
בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת – הצורה זה הנברא והיוצר זה הבורא. אצל הרמב"ם 'צלם אלוהים' זה שכל האדם, ולכן אם הגוף לא מתאים לשכל זה חבל אבל זה לא מכזב את הצורה העליונה. לעומת זאת, המקובלים אומרים ש'

שאלה: מדוע ראוי שידמה האדם לקונו?
תשובה: בגלל שיש שאיפה בנשמת האדם לשלמות, ואין שלמות יותר גדולה מהשלמות האלוהית. בנוסף, ההידמות לקונה הופכת את ההתנהגות לא רק למשהו תועלתי אלא למשהו אידיאלי (כיוון שהמעשים הם לשם שמים ולא לשם עצמו).

שאלה: מה זה 'צלם' ו'דמות'?
תשובה: בהקשר הספציפי של תומר דבורה הכוונה לנשמה ולגוף.

שאלה: מדוע רמ"ק מתמקד דווקא בספירת הכתר?
תשובה: ככל שהדורות מתקדמים אז האורות העליונים מתגלים יותר ויש יותר הרחבה כלפי מעלה ולכן בתורת האר"י מדובר על עולמות הכתר יותר מאשר אצל המקובלים הקודמים.

הרמ"ק מדבר על י"ג מידות של רחמים שנמצאים בספירת הכתר, בתנ"ך הם מופיעות פעמיים: הראשונה בפרשת כי תשא (אחרי חטא העגל) והשניה במיכה. יש הקבלה בין שני י"ג המידות האלה (בנוסח התשליך שעושים בר"ה כתובה ההקבלה). חכמי הקבלה מסבירים שמידות הרחמים שבמיכה הם יותר פנימיות.
הערה: הרבה מהדברים שנראה נכונים רק מבחינת ההתנהגות הפנימית ומבחינה מעשית הם לא ראויים. לדוגמא: אם יש ילד שמתחצף, מבחינה פנימית לא צריך לאהוב אותו פחות בגלל זה, אבל מבחינה מעשית צריך לעשות לו נו נו נו. א"כ יש הבדל בין המעשה החיצוני לבין ההכרה הפנימית.
בכל הפרקים מתואר איך הקב"ה נוהג ומה אנחנו צריכים ללמוד מזה.
הָא' - מִי אֵל כָּמוֹךָ
מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב , סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל. וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא ח"ו שֶׁהֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם, וְעִם כָּל זֹאת שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא וְהָיָה לוֹ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי, לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם אֶלָּא סָבַל

שאלה: מדוע בשיעור הראשון הרב סייג את דעת רמ"ק המקובלים עם דעתו של הרמב"ם? (כך לדעת המקובלים אבל דעת הרמבם...)
תשובה: לפי הרמב"ם דעת אלוהים היא רק דרך השלילה, ככל ששוללים יותר כך יודעים יותר, אולם המקובלים אומרים שהקב"ה הודיע את עצמו דרך מידותיו (לא בצורה של שלילה, אלא בצורה חיובית).
שאלה: למה לא ישים להידבק במידה הראשונה של הקב"ה?
תשובה: כי איך אפשר שאדם יפרנס בקביעות את אויביו? בקשר למעשה בפועל צריך הבחנה בין המידה אצל הקב"ה לבין איך המידה אצל האדם, אצל האדם זה הסבלנות. אבל בהקשר המחשבתי צריך לקנות את המידה.
שאלה: למה "מי אל כמוך" זה הסבלנות?
תשובה: על מה מדובר? אם זה חסד אז יש עוד שעושים חסד. בנוסף, לפי הפשט "מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע", שזה סוג של וויתור (סבלנות אפשר להגיד) וכיוון שזה תחילת המשפט אז זו הסבלנות השורשית.
פרק שני:
הַב' - נוֹשֵׂא עָוֹן
וַהֲרֵי זֶה גָּדוֹל מֵהַקֹּדֶם שֶׁהֲרֵי לֹא יַעֲשֶׂה הָאָדָם עָוֹן שֶׁלֹּא יִבָּרֵא מַשְׁחִית כְּדִתְנַן הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת קֹנֶה לוֹ קָטֵגוֹר אֶחָד וַהֲרֵי אוֹתוֹ קַטֵּגוֹר עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר פְּלוֹנִי עֲשָׂאַנִי, וְאֵין בְּרִיָּה מִתְקַיֶּמֶת בָּעוֹלָם אֶלָּא בְּשִׁפְעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַהֲרֵי הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עוֹמֵד לְפָנָיו וּבַמֶּה מִתְקַיֵּם, הַדִּין נוֹתֵן שֶּׁיֹּאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי זָן מַשְׁחִיתִים יֵלֵךְ אֵצֶל מִי שֶׁעֲשָׂאוֹ וְיִתְפַּרְנֵס מִמֶּנּוּ וְהָיָה הַמַּשְׁחִית יוֹרֵד מִיַּד וְנוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ אוֹ כוֹרְתוֹ אוֹ נֶעֱנַשׁ עָלָיו כְּפִי עָנְשׁוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל הַמַּשְׁחִית הַהוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה כֵן אֶלָּא נוֹשֵׂא וְסוֹבֵל הֶעָוֹן וּכְמוֹ שֶׁהוּא זָן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ זָן וּמְפַרְנֵס הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים, אוֹ שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֵא בִּתְשׁוּבָה וִיכַלֵּהוּ וִיבַטְּלֵהוּ בְּסִגֻּפָיו, אוֹ יְבַטְּלֵהוּ שׁוֹפֵט צֶדֶק בְּיִסּוּרִים וּמִיתָה, אוֹ יֵלֵךְ בַּגֵּיהִנֹּם וְשָׁם יִפְרַע חוֹבוֹ. וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר קַיִן: "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא", וּפֵרְשׁוּ חֲזַ"ל: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַתָּה סוֹבֵל, יִרְצֶה: זָן וּמְפַרְנֵס, וַעֲוֹנִי כָבֵד שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לְסוֹבְלוֹ? פֵּרוּשׁ: לְפַרְנְסוֹ עַד שֶׁאָשׁוּב וַאֲתַקֵּן. אִם כֵּן הֲרֵי זֶה מִדַּת סַבְלָנוּת גְּדוֹלָה, שֶׁיָּזוּן וּמְפַרְנֵס בְּרִיָּה רָעָה שֶׁבָּרָא הַחוֹטֵא עַד שֶׁיָּשׁוּב.
"...ק

ראינו ש'נושא עוון' אצל הקב"ה זה שהוא לוקח על עצמו לזון את המלאך המזיק שנברא ע"י מעשים הרעים של האדם.
ואצל האדם:
יִלְמֹד הָאָדָם כַּמָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה סַבְלָן לִסְבֹּל עֹל חֲבֵרוֹ וְרָעוֹתָיו שֶׁהֵרִיעַ עַד שִׁעוּר כָּזֶה שֶׁעֲדַיִן רָעָתוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁחָטָא נֶגְדּוֹ וְהוּא יִסְבֹּל עַד יְתַקֵּן חֲבֵרוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל מֵאֵלָיו וְכַיּוֹצֵא:
לסבול – לקבל (לשאת) את העובדה שחברו חוטא נגדו.
המידה השלישית:
הַג'- וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע
זוֹ מִדָּה גְּדוֹלָה שֶׁהֲרֵי אֵין הַמְּחִילָה עַל יְדֵי שָׁלִיחַ אֶלָּא עַל יָדוֹ מַמָּשׁ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדִכְתִיב (תהלים קל, ד) כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה וְגוֹ' וּמַה הִיא הַסְּלִיחָה שֶׁהוּא רוֹחֵץ הֶעָוֹן כְּדִכְתִיב (ישעיה ד, ד) אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְגוֹ׳ וְכֵן כְּתִיב (יחזקאל לו, כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וְגוֹ' וְהָיִינוּ וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע שׁוֹלֵחַ מֵימֵי רְחִיצָה וְעוֹבֵד וְרוֹחֵץ הַפֶּשַׁע.
וְהִנֵּה מַמָּשׁ כִּדְמוּת זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת הָאָדָם שֶׁלֹּא יֹאמַר וְכִי אֲנִי מְתַקֵּן מַה שֶׁפְּלוֹנִי חָטָא אוֹ הִשְׁחִית?! לֹא יֹאמַר כָּךְ שֶׁהֲרֵי הָאָדָם חֹטֵא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ מְתַקֵּן אֶת מְעֻוָּת וְרוֹחֵץ צֹאַת עֲוֹנוֹ.
וּמִכָּאן יִתְבַּיֵּשׁ הָאָדָם לָשׁוּב לַחֲטֹא שֶׁהֲרֵי הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ רוֹחֵץ לִכְלוּךְ בְּגָדָיו:
בהשלכה המעשית של המידה יש 2 נקודות:
1.     שהאדם בעצמו יכול לתקן פגמים שאחרים עשו. דוגמא: הילד קם מהאוכל ולא הרים את הצלחת, אח"כ הוא התקשר וביקש סליחה, לא תרחץ את הצלחת במקומו? (החטא עשה נזקים (צלחת מלוכלכת) ואני לוקח אחריות למרות שאני לא אחראי) אמנם זה לא מנקה את האדם שעשה, אבל זה מנקה את העוון. וכך אנחנו מבאים לתקן את חטא אדם הראשון אע"פ שלכאורה אנחנו לא אשמים, אלא שזוהי המציאות שאדם הראשון הפיל את העולם למצב גרוע ויש לנו אידיאל של תיקון הדבר.
2.     בושה. אם הקב"ה בעצמו מנקה את העוון האדם צריך להתבייש בחטא שלו כי הוא מטריח את הקב"ה בעצמו לתקן את מה שפגם.
הערה: אמרנו שיש שני סוגי לכלוך, א', לכלוך באדם עצמו. ב', לכלוך בעולם. את הלכלוך של האדם הקב"ה מנקה בעצמו רק במידה והאדם עשה תשובה. לעומת זאת, את הלכלוך שבעולם הקב"ה מנקה בכל מקרה, אולם אם האדם יעשה תשובה הניקוי יהיה קל, אבל אם הוא לא יעשה תשובה הניקוי עלול להיות קשה.
הַד' - לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ (נחלתו של הקב"ה הם ישראל)
הִנֵּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הו

שאלה: הרב דיבר על כך שה' מנקה את הפגמים שנגרמו ע"י החטא של האדם ויש שני סוגי פגמים:פגם באדם עצמו ופגם בעולם.
בנוסף הרב אמר שה' מנקה רק אחרי שהאדם עשה תשובה, האם זה נכון לשני סוגי הפגמים, או שאת הפגם בעולם ה' מתקן בכל מקרה?
תשובה: אם האדם לא תיקן אז ה' מתקן אבל זה הרבה פחות נעים.


הד' - לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ.
הִנֵּה הַקָּבָּ"ה מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ זֶה, לוֹמַר, מָה אֶעֱשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל וְהֵם קְרוֹבַי, שְׁאֵר בָּשָׂר לִי עִמָּהֶם, שֶׁהֵם בַּת זוּג לְהַקָּבָּ"ה, וְקוֹרֵא לָהּ בִּתִּי, אֲחוֹתִי, אִמִּי, כִּדְפֵרְשׁוּ ז"ל [שיר השירים רבה סוף פ"ג], וּכְתִיב [תהלים קמ"ח, י"ד] "יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ", מַמָּשׁ קֻרְבָה יֵשׁ לוֹ עִמָּהֶם וּבָנָיו הֵם, וְהַיְנוּ "לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ", לְשׁוֹן שְׁאֵר בָּשָׂר. וְסוֹף סוֹף הֵם נַחֲלָתוֹ, וּמָה אוֹמֵר, אִם אַעֲנִישֵׁם הֲרֵי הַכְּאֵב עָלַי, כְּדִכְתִיב [ישעיה ס"ג, ט'] "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר", כְּתִיב בְּאָלֶ"ף


צורת הקריאה של הפסוק "לו צר" באות ו', כלומר לה' צר, אבל מצד שני כתוב באות א' כלומר "לא צר", אז הרב מסביר לומר צערם מגיע לפלא העליון, פלא זה אותיות אל"ף כלומר ספירת הכתר, כלומר צרתם של ישראל היא צרה כללית, בתיקון חצות האדם בוכה על חורבן בית המקדש וגם על אי הסדירות של הספירות שנרגמת כתוצאה מכך.


וְכָל שֶׁכֵּן לְדוּ פַּרְצוּפִין, שֶׁבָּהֶן עִקַּר הַהַנְהָגָה, דו פרצופין זה תפארת ומלכות, הכוונה ההנהגה שהקב"ה פועל בעולם, זכרית ונקבית, כלומר פועלת ונפעלת כאחד וזה מכוון כנגד האות ואו, וְקָרִינָן בְּוָא"ו "לוֹ צָר", וּכְתִיב [שופטים י', ט"ז] "וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל", לְפִי שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵל צַעֲרָם וּקְלוֹנָם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ.


כָּךְ הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ, כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם שְׁאֵר בָּשָׂר אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת כְּלוּלוֹת יַחַד, יֵשׁ בָּזֶה חֵלֶק זֶה וּבָזֶה חֵלֶק זֶה, וּלְכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה מְרֻבִּים הָעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוָה  [ספרא בחקותי פרק ב], וְכָל זֶה מִפְּנֵי כְּלָלוּתָם. כלומר האדם צריך להרגיש קרוב משפחה של כל ישראל.


כשיש לאדם שתי אפשרויות:
לקיים מצווה בהידור ושאחרים לא יקיימו אותהשהוא יקיים מצווה בפחות הידור ושהאחרים גם יקימו. אזי עדיף שהוא ואחרים יקימו את המצווה שלא בהידור היות ואם האחרים לא מקיימים את המצווה גם האדם בעצם לא קיים אותה כי אנחנו בקרבת בשר.


יש יחס מיוחד לקרובי משפחה, ישנה הלכה שאם יש שני מועמדים למשרה מסוימת ואחד המועמדים הוא קרוב משפחה של הקובע, על הקובע ל

שאלה: כשהרב אמר "תִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵל צַעֲרָם וּקְלוֹנָם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ" וכו' הוא לא יכול להענישם עד כלה כי הם קרובים ואז כאבם של ישראל הוא הכאב שלו.
1)לא הבנתי את הקשר לסיבה ומסובב, בגלל שהוא לא מעניש עד כלה אזי הכאב שלנו הוא שלו?
2)למה הכאב שלו גדול משלנו?
3)איך יש בכלל לה' כאב?
תשובה:
1)אין שום קשר של סיבה ומסובב, הוא לא מעניש עד כלה כי הכאב שלנו הוא הכאב שלו.
2)הכאב שלו גדול משלנו בוודאי כי הוא רואה את שורש המציאות ואנחנו רואים רק את הכאב בפועל.
3)הביטוי כאב אלוהי פירושו עיכוב השפע האלוהי בגלל חוסר שלמותם של ישראל.
כָּךְ הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ, כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם שְׁאֵר בָּשָׂר אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת כְּלוּלוֹת יַחַד, יֵשׁ בָּזֶה חֵלֶק זֶה וּבָזֶה חֵלֶק זֶה, כלומר אנחנו לא סתם קרובי משפחה כי אנחנו שייכים לאותה האומה ויש לנו אותם אבות, יש לנו גם אותן נשמות, התניא אומר שכל ישראל הם נשמה אחת בגופים מחולקים, וּלְכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה מְרֻבִּים הָעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוָה כמו מעטים העושים את המצוה, כאשר הוא חסר מצווה, המצווה חסרה לי  [ספרא בחקותי פרק ב], וְכָל זֶה מִפְּנֵי כְּלָלוּתָם. וּלְכָךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרָם לִבְרָכָה [ברכות מ"ז:] עַל הַנִּמְנֶה מֵעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו, מְקַבֵּל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם,כאן נשאלת השאלה למה דווקא מאה? מֵאָה מַמָּשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָעֲשָׂרָה הֵם כְּלוּלִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ,עשרה מישראל הם בעצם מאה הֲרֵי הֵם עֶשֶׂר פְּעָמִים עֲשָׂרָה – הֵם מֵאָה, הוּא יֵשׁ לוֹ שְׂכַר מֵאָה. כיוון שהיה מהעשרה הראשונים, אפילו יבואו מאה אחרים זה לא לוקח את המאה שלו וְכֵן מִטַּעַם זֶה יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה [שבועות, ל"ט.], יש הלכה שישראל ערבים זה לזה יש לנו גם הנהגות שנענשים אחד על השני מִפְּנֵי שֶׁמַּמָּשׁ יֵשׁ בְּכָל אֶחָד חֵלֶק אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ, וּכְשֶׁחוֹטֵא הָאֶחָד פּוֹגֵם עַצְמוֹ וּפוֹגֵם חֵלֶק אֲשֶׁר לַחֲבֵרוֹ בּוֹ, נִמְצָא מִצַּד הַחֵלֶק הַהוּא חֲבֵרוֹ עָרֵב עָלָיו, אִם כֵּן הֵם שְׁאֵר זֶה עִם [זֶה].
וּלְכָך רָאוּי לָאָדָם לִהְיוֹת חָפֵץ בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חִבֵרוֹ, וְעֵינוֹ טוֹבָה עַל טוֹבַת חֲבֵרוֹ, וְכְבוֹדוֹ יִהְיֶה חָבִיב עָלָיו כְּשֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא – הוּא מַמָּשׁ.כלומר זה לא שאני צריך להתגבר על עצמי כדי לטפל במישהו אחר, אני האחר הוא גם אני ומִטַּעם זֶה נִצְטַוִּינוּ [ויקרא י"ט, י"ח] "וְאָהַ