המחלה - מדברים על סרטן בצעירי‪ם‬ חלאסרטן

אחד הנושאים שהכי קשה, עדיין, לדבר עליהם זה הקשר בין מין, מיניות וסרטן. אפילו בקבוצות הפייסבוק קשה לנו לשוחח על כך, השאלות נשאלות באנונימיות, מתביישות לספר על האני הזה שהשתנה, על הגוף האחר, על החשקים השונים (או העדרם), כי בסוף, זה לא סקסי להיות צעיר או צעירה שלא בא להם סקס.

בשיחה אינטימית ושקטה, ענת שפירא ועדי חסיד- רינת, מנהלת היחידה לטיפול זוגי ומשפחתי וראשת התוכנית למטפלים מיניים בשיבא ויועצת לחלאסרטן, מנסות לנרמל את כל התחושות האלה, להסביר את התהליכים האלה, לענות על שאלות מורכבות, ולהנגיש קצת כלים להתחלה של מסע מעניין, מורכב ומופלא חקר האני החדש, אני עם ואחרי הסרטן.

בזמן אבחון וטיפולים לסרטן לעבודה ולקריירה שמור מקום מיוחד, הוא יכול להיות המקום שממנו נרצה להתנתק, מקום שיהווה מראה לכמה המצב שונה עכשיו, לכל ההתמודדות שלנו, ויכול להיות שפשוט לא נוכל לעבוד, אבל לחלקנו הוא יכול להיות אפילו נקודת אור, בריחה מהמציאות, מקום שבו נתחזק ונרגיש מסוגלות למרות כל ההתמודדות, ואף להוות עוגן משמעותי.

בפרק הזה משוחחות ענת שפירא והילה קיי על האתגרים הללו בדיוק מנקודת. המבט של החולים, אך גם של משאבי אנוש ומעסיקים, וביחד עם מיכל פסטין נותנות כלים לייצור חוויית עובד מעמיקה וטובה עבור חולים מאובחנים בארגון.

שוהם תמיד אהבה קעקועים, אבל קיבלה את הדחיפה לעסוק בזה אחרי הסרטן. הם הפכו לדרך שלה להביע כאב, יופי, ערך ויחס לגוף. ואז הגיעה היוזמה לארוע חלאס מתקעקעים, שהיווה טבילת אש אמיצה לתחום, עבור מקעקעת ומחלימה צעירה בעצמה, והפך למקום בו כל חבר וחברת קהילה לקשט את הגוף, לספר אולי משהו על המסע שלו או שלה- אבל הפעם מבחירה.

בפרק הזה ענת שפירא ושוהם משוחחות על הדרך שלה, על הקשר בין סרטן וקעקועים, על המשמעויות המורכבות של לקיחת בעלות מחדש על הגוף שלנו לצד הסרטן, ועונות סוף סוף על כל השאלות החמות הנשאלות בקהילה: מתי אפשר, איך בוחרים, מה התהליך ועוד ועוד.

ישנם חולי סרטן צעירים ש"התמזל מזלם", הם כבר מכירים ויודעים.
הם ילדים להורים שחלו בסרטן. הם ראו, והכירו והריחו את גווני המחלה. הן התמודדו וליוו ואיבדו לסרטן. הם יודעים לשאול שאלות ולהבין סיסמאות, איך נראות תופעות לוואי ואיך יודעות כשמגיע הסוף, ואחרי שאיבדו הורה, מגיע תורם להתמודד עם הסרטן מחדש, הפעם שלהם.

אייל הרשקוביץ פוגש את ענת שפירא לשיחה מרגשת על החוויה המשותפת והכפולה שלהם: להיות ילדים לאמהות שנפטרו מסרטן, ואז לחלות בו בעצמם.

הפרק מוקדש לתמר (אמא של אייל) ולרינה (אמא של ענת) בגעגוע רב

הסרטן לא יצא לפגרה בגלל שמלחמה בחוץ, ומילואים וצבא בזמן הזה הפכו לנקודה רגישה ומורכבת לקהילה שלנו, חלקם יכלו להתנדב, חלקן לא, והסיטואציה הנוכחית מציפה מורכבויות רבות מההתמודדות עם סרטן כצעירים וצעירות, והשינוי במסלול שהגיע אחריו.

בפרק הזה ענת שפירא מארחת באולפן את טל מאיה הרפז וסער כרמלי, המשתפים מחוויות המילואים שלהם במלחמה. על איך זה לעלות כל יום על מדים, להכנס לרוטינה של "שגרת חירום", בזמן שברקע טיפולים, בדיקות, תופעות לוואי, קבוצות תנועה, חברי קהילה אהובים שנפטרים, וגם 133 חטופים שכבר יותר מחצי שנה שם.

בפרק הזה ענת שפירא משוחחת עם ניקול גולדבאום על מה עושים כשבשורה מרסקת במישור הבריאותי - אישי מגיעה בתזמון מדויק עם אירוע טרגי ומרסק ברמה הלאומית? כשכמה שעות אחרי שניקול מגלה שהסרטן שלה חזר, ישראל מותקפת בצורה אכזרית ומפחידה באופן חסר תקדים? כשבית החולים לא פנוי לטפל כי הוא מטפל במאות פצועים בנוהל חירום? על המורכבות של להתמודד עם סרטן חוזר, כשברקע מלחמה וכל המדינה במשבר עמוק, כשהחברים והסביבה התומכת חווים אובדן, חרדות, וקשיים משל עצמם, ואילו ניקול ומשפחתה במשבר כפול, וגם איך בכל זאת מרימים את הראש ומתמודדים עם הכל יחד.