הנעליים ואני - נעם חורב

לפני כחצי שנה, בעודי מטייל ברחוב שלי, 
נחתו עיניי על זוג נעליים בחלון הראווה. 
אהבה ממבט ראשון. 
הן קרצו לי. 
אני פלירטטתי בחזרה. 
היה קסם באוויר. 
נכנסתי לחנות כדי לגלות שמחירן 950 ש"ח. 
גם למחיר של אהבה יש גבול, אמרתי לעצמי. 
יצאתי מהחנות בידיים (וברגליים) ריקות, ויריתי בנעליים מבט מלא געגועים. 

מאז עברתי שוב ושוב ליד חלון הראווה, והן תמיד חיכו לי. 
גשם. שמש. רוח. גמר כוכב נולד. הן במקומן. 
הצמדתי את האף לחלון הראווה כמו ילד בחנות ממתקים, 
ושיכנעתי את עצמי לא להיכנע למחיר הלא הגיוני הזה (לעולם לא אבין אנשים שקונים ג'ינס במחיר של חופשה באירופה). 

הימים עברו. 
הנעליים עודן בחלון. 
ואני ממשיך להגניב להן מבטים שבורי-לב, 
ולא מוכן בשום אופן לרעות בשדות נעליים זרות. 

יום אחד יצאתי לקנות קפה, עברתי ליד חלון הראווה ו... אלוהים אדירים! 
הנעליים אינן! 
הלכו לבחור יחף אחר שבטח קושר להן עכשיו את השרוכים. 
את מקומן תפסו מגפיים מגושמים עם סקס-אפיל של סוליה. 
אחרי שבכיתי על מר גורלי, החלטתי שככה רצה אלוהי הנעליים, ואני אתגבר. 

קאט. 
אני בתאילנד. 
טסתי לחודשיים להתאוורר. 
אני מטייל באיזה מגה-קניון מטורף, ומי מציץ אליי מחלון הראווה? 
נכון, האהבה המוחמצת שלי. 
התשוקה הלא ממומשת שלי. 
הנעליים שלי. 
מעליהן מתנוסס שלט שאומר: "זוגות אחרונים - 70% הנחה". 
נכנסתי בהתרגשות לחנות, לבדוק האם נשארה המידה שלי. 
נשארה! 

יצאנו מהחנות, מאוהבים, שמחים וטובי לב, הנעליים ואני, 
ומאז דרכינו לא נפרדו. 
חרשנו יחד את כל המזרח, עברנו ממדינה למדינה, 
נחתנו בארץ והמשכנו בקשר מחייב. 

והמסקנה? 
מה שצריך לקרות - קורה בסוף. 
אהבה שנועדה להתממש - תתממש. 
גם אם בקצה השני של העולם. 
ליקום יש דרך משלו להפגיש אותנו עם החלומות שלנו. 
עם האהבות שלנו. 
עם הנעליים שלנו. 
לפעמים פשוט צריך לשחרר ולחכות בסבלנות.