פרק 37 - מודי רובינשטיין - "לזוז"

השראה, מילה נרדפת לשם מודי רובינשטיין. זה סיפור על אדם שגדל בקיבוץ המעפיל, הסתובב מילדות עם אגדות כדורעף, ינק בצעירותו את ערכי הספורט, שיחק, אימן ובאופן כללי התאהב בכל מה שקשור לתנועה ותזוזה. יום אחד לפני 13 שנה הוא חש תשישות ועייפות רבה. לקח לו חודש שלם להגיע לרופאה שלו ולעשות בדיקות דם. באותו יום אחה"צ קיבל טלפון בהול מהרופאה והיא בישרה לו "טוס למיון, יש לך סרטן, אתה במצב אנוש!". יום אחר כך הוא כבר נכנס לאישפוז של 100 ימים בבידוד במחלקה ההמטולוגית באיכילוב, התחיל טיפול כימותרפי קשוח ונאמר לו שלא בטוח שישרוד את התקופה: "זה היה אחד באפריל וצילצלתי לחברים שלי לבשר להם שיש לי סרטן ואני מאושפז… הם אמרו לי 'מודי לא מצחיק תחשוב על מתיחה יותר טובה'. לא יכול להיות שהבן הזה שכל היום מתעסק בספורט, שוכב שם…" הרופאים בישרו לו באופן רישמי את האבחנה של לוקמיה קטלנית מסוג APL ומודי, אדם ציני ומלא שמחת חיים בחר להתמודד בדרך שלו: "בדרך כלל שיש משבר אני מתחיל לצחוק, אני מאוד אוהב לצחוק ואני חושב שבחרתי בקו הזה של אוקיי יש לי סרטן בוא נצחק, מה אני אפרוץ בבכי?! רק נשאר לי לצחוק". הוא מתחיל את הטיפולים ויום אחד כאשר אישתו מגיעה לבקר אותו היא מפנה את תשומת ליבו לסרט ריצה שעומד במסדרון ומכאן הכל ישתנה… "יום אחד באו לי כל מיני מחשבות מגעילות כאלה - למה זה קרה דווקא לי? למה זה לא קרה למישהו אחר? ואז הבנתי לבד שאם אתן למחשבות האלו להיכנס לי לתוך הראש, אני אמות ב 2 דקות". לאחר 48 ימים בלבד שעשה את הלא יאומן הוא השתחרר מבית החולים לביתו: "יצאתי מהמעלית לכיוון הרכב שלי, עשיתי צעד והבנתי בצורת הארה או תובנה מה אני הולך לעשות עם החיים שלי, כל מה שאני רוצה לעשות זה לגרום לכמה שיותר אנשים לאהוב ספורט כמו שאני אוהב. אם זה הציל אותי, זה יציל את כולם". כבר 13 שנה שהוא מתאמן כל יום בבוקר בחוף הים, מאמן בעצמו אנשים באופן פיזי ומנטלי, מעביר הרצאות שעוסקות בספורט כדרך מצילת חיים והמסר שלו ברור: "הסיכוי היחידי לשרוד זה להיות בתנועה מתמדת, חייבים לזוז ולהתאמן, אסור להזניח את זה". שיחה מרגשת עם אדם שאי אפשר להפסיק להקשיב לו, שמפעיל את כל קשת הרגשות למי שיושב מולו.