להנות מהדרך: שיחות על החיים ועל איך לחיות אות‪ם‬ shirleyyair

101 - זה המספר הזה שאנחנו מצלצלים אליו כשאנחנו במצב חירום, כשאנחנו זקוקים לעזרה ראשונה דחופה, לפעמים זה כדי להציל חיים. אז לרגל הפרק ה101, ולרגל מצבנו הנפשי  בימים הקשים האלה בחוויה הישראלית, מצב החירום שאנחנו שרויים בו והדאגה העמוקה שאי אפשר שלא להרגיש אותה. חשבתי שאשתף אתכם במה שעוזר לי - בימים קשים. הלכתי פנימה למחשבות שלי, לאופן שבו אני יודעת לעזור לעצמי- ועשיתי רשימה של 10 מוטות אחיזה שעוזרים לי לעגן לעצמי שיווי משקל כשהאדמה והנפש רועדים - ומדובר בעצם בהרגלי החיים שלי, או יותר נכון לומר - הרגלי החיות שלי. ערכתי כאן רשימה של ההרגלים הכי טובים שיש לי, כאלה ששומרים על הבריאות הנפשית והפיזית שלי, חלקם הרגלים קטנים שאני מקפידה לחזור עליהם כל יום, הם עוזרים לי למצוא את הכוחות כדי לשנות מציאות רעה וכדי לרפא חולי. הם עוזרים לי למלא  את החיים שלי גם בשמחה והנאה. כל אחד מההרגלים שאספר עליהם, כולם מבוססי מחקר מדעי, ויעילותם מוכחת, אבל ברמה הכי אישית - אני משתמשת ומקפידה על כל אחד מהם ומשתדלת להיות סנדלרית נעולה. אני מעצבת את החיים שלי ואת הלו"ז ביומן, סביב ההרגלים האלה. שתומכים בי כל כך. צירפתי לעשרת ההרגלים האלה - גם קטעים קצרים של חוכמה ורעיונות שחלקו איתי כאן אנשים נפלאים שבאו לשוחח איתי בפודקאסט לאורך השנים. אז קבלו את פרק 101 כמעין תיק עזרה ראשונה. תמצאו בתוכו את כל מה שעוזר לי לטפל בעצמי יפה. אני מקווה שתמצאו אותם מועילים לדרך שלכם

ברוכים הבאים לפרק מספר 100. 99 שיחות ערכתי כאן, בפודקאסט שעוסק בבריאות נפשית ופיזית ובאפשרות ללמוד להיות יותר מאושרים, ועוד לא דיברנו על… הצלחה. וזה קצת מוזר, כי באופן טבעי ובסיסי, כולנו רוצים להצליח. אנחנו מאחלים זה לזה - שיהיה בהצלחה, אנחנו מייחלים להצלחה, ומאמינים שהצלחה תעשה אותנו מאושרים יותר, מסופקים יותר במעשה ידינו, ממומשים יותר. אנחנו גם נוטים לחשוב שעם בואה של ההצלחה, יסתלקו סוף סוף הטרדות שלנו, יעלם הזמזום של חוסר נחת מעצמנו ומחיינו. האמנם?....אז היום נחקור את חווית ההצלחה - את האורות והצללים, את הנעים והמפחיד. נשאל איך הצלחה משנה את החיים שלנו? ועד כמה היא באמת משנה את מצבנו הנפשי? נשאל גם מה זו הצלחה בכלל ואיך מגדירים אותה? נתייחס למחקרים, ולמה שהם מספרים לנו על הקשר בין הצלחה לאושר. כדי לחקור את הסוגיה הזו הזמנתי אשה שאני מאד אוהבת ומעריכה, את השחקנית והיוצרת נועה קולר. נועה התארחה בפודקאסט בעבר, בפרק 36. זה היה שלושה שבועות לפני שהסדרה "חזרות" שיצרה, עלתה לשידור והפכה אותה בן לילה, לכוכבת הכי מדוברת בישראל. אז חזרתי אליה כדי לבדוק אתה - מה השתנה? איזה שיעורים חדשים לימדה אותה ההצלחה? מה קורה לנו אחרי שמשאלה מתגשמת? ואיך מעגנים לעצמנו שיווי משקל כשהסערה שמטלטלת אותנו היא חיובית
 

אף פעם אל תבזבז משבר טוב - אמר פעם וינסטון צ'רציל, ויצר חתיכת אוקסימורון כשהוא מצמיד את המלה "משבר" למלה "טוב", ועוד מוסיף לנו את ההמלצה לא לבזבז את המשאב היקר הזה. איך משבר יכול להיות טוב? נבין את זה אם נחליף קצת את סדר הדברים -איזה טוב יכול לצאת ממשבר?ואיך זה מתחבר למשפט של ניטשה :"מה שלא הורג אותך מחשל אותך"..? משבר יכול להרוג אותנו, על אמת. אבל יכול גם להעיר אותנו, לגייס אותנו לפעולה הכי חזקה שאנחנו מסוגלים לה. משברים בונים את מערכת החיסון הפזיולוגית והנפשית שלנו. ומאלצים אותנו לעבור מנוקשות וקפאון - לפעולה. על האופן שבו משברים מגמישים את הנפש - שוחחתי עם ד"ר מעיין בוימן משיטה כשהתארחתי בפודקאסט שלה "עושים פסיכולוגיה". אני מסבירה בו, מדוע  משברים הם חלק מהמסע ההתפתחותי שלנו, החל ב"משברי הגדילה" של התינוק שלנו בביקור בטיפת חלב, עבור במשברי הזוגיות שכל מי שרץ את המרתון של מונוגמיה מכיר, ועד משברים עולמיים, פוליטים, חברתיים. דיברנו על כל אלה ועל סוגי הגמישות שאנחנו נדרשים לה בחיינו, ולא סיימנו לפני שנתנו גם כמה טיפים לתרגילי נפש שתוכלו לעשות כדי להתגמש

היום נדבר על רגש מוכר, יומיומי, אנושי מאד, כזה שנמצא בכל בית, ולרוב אנחנו לא אוהבים ל"הזדכות עליו" כלומר ליחס אותו לעצמנו. אנחנו גם לא אוהבים להרגיש אותו, כי הוא רגש מייסר. לפעמים הוא עושה שמות בתוכנו, לפעמים הוא הופך אותנו לפוגעים ומקלקל את מערכות היחסים שלנו. בפרק הזה נשרטט קווים לדמותו של הכעס האנושי ונסביר איך אפשר לעבוד עם כעס בצורה נכונה, כך שהוא יהיה מורה טוב עבורנו, ולא לפיד שעשוי לשרוף עלינו את המועדון. נסביר מה קורה לנו בגוף ובנפש כשאנחנו כועסים, מה קורה כשכעס יוצא משליטה ומתחיל לשלוט בנו? נבהיר את ההבדל בין כעס בריא לזעם הרסני, נציע מחשבות וטכניקות שיעזרו לכם לווסת את עצמכם ולבחור את אופן התגובה הנכון לכם. נדבר גם על חשיבותו של הכעס כשומר הגבולות שלנו, כרגש שמאפשר לנו לזהות עוולות ופגיעות, כרגש שעוזר לנו לפעול כדי לשנות את המציאות לטובה. האורח שלי תמיר אשמן, הוא מטפל, עובד סוציאלי, הקים את "בית הספר ליחסים". כבר מעל 20 שנה הוא מטפל בגברים ונשים ועוזר להם למצוא ויסות רגשי. הוא מלמד אנשים "איך לכעוס נכון", אחד השיעורים הכי חשובים שיש בחיים, וכזה שלצערנו לא נכלל בשום מערכת לימוד ב12 שנות לימוד החובה של כולנו 

למה אנחנו נמנעים מלעשות את כל ה"צריך ל.." וה"מוכרח ל.."? זה די ברור, כי כשמדובר במטלות שלא מתחשק לנו לבצע, קל להבין את הדחיינות האנושית והטבעית שלנו. אבל למה לעזאזאל אנחנו נמנעים מלעשות את הצעד לעבר הדברים שאנחנו הכי רוצים בעולם?  - למה אני לא מעז לצאת לדייטים אם זוגיות זו המשאלה הכי גדולה שלי? למה אני נמנעת מלשלוח קורות חיים למשרה שהתפנתה וברור לי שהיא תפורה למידותי? למה  אני לא מתיישבת לכתוב את הספר שמתבשל לי בדמיון כבר שנים רבות?  הכירו את הדחיינות כסוג של מנגנון הגנה. בפרק הזה נסביר למה אנחנו בוחרים להישאר לפעמים בשלב הפנטזיה, מעדיפים לעמוד מחוץ לקווים ולא להיכנס למגרש.  ומה אפשר לעשות כדי להתגבר על זה.  מחשבות, רעיונות וטכניקות שיעזרו לכם לתת למשאלות שלכם צ'אנס. פרק הפוך שבו אני מתארחת בפודקאסט "שלך, אני" של מורן שפיצר
 

כשהיינו ילדים ציירנו. זה היה כמו לשחק בכדור או לבנות ארמונות בחול, כמו לרוץ, כמו לרקוד, כמו לנשום. צבעים וטושים היו בסביבה שלנו ואנחנו השתמשנו בהם בטבעיות. עשינו קשקוש בלבוש, ציירנו בית ושמש ולב, צירנו כי נהננו, כי זו היתה דרך להעסיק את עצמנו, ולפעמים ציירנו כדי לבטא משהו. משהו שעוד לא היו לו מילים, אבל היו לו צבעים וצורות. אח"כ גדלנו ונהיה קצת מסוכן להתעסק עם ציור, בעיקר אם אנשים סביבנו אמרו שאנחנו "יוצאים מהקווים" או שיצא לנו מכוער. אח"כ גדלנו עוד קצת, נהיינו יעילים, והתרחקנו עוד מהאפשרות לשהות בתוך מרחבי הדמיון והצבע. האורח שלי בפרק התחיל לצייר כילד, ומעולם לא הפסיק. הוא איש שרוכן על הדף הריק, זה שבמרחבי הדמיון שלו, וזה שעל שולחן העבודה, וממלא אותו בדימויים, בתנועה, בצבע, כשהוא מאייר את העולם בכישרון הנדיר שלו. דוד פולונסקי הוא בעיני גדול המאיירים בישראל, תערוכה רטרוספקטיבית של מכלול יצירתו מוצגת במוזיאון תל אביב בימים אלה ובשיחה מלב אל לב אנחנו מדברים על האפשרות לשמר את המבט המתפלא מול העולם, על "שריר השוטטות" החשוב כל כך עבור אנשים יוצרים, על איך שפת הגוף שלנו מסגירה את מצבנו הרגשי, על הגירה ועל ישראליות, ועל נפש האמן שיש בנו