בְּצִירֵי הַדֶּרֶך‪ְ‬ Hadar Zevuloni

איך זה להיות רגישה בעולם.

רגישה מאוד.

להרגיש שאת עם עור שקוף, הכל נראה כלפי חוץ והרגשות של כולם חודרים אלייך פנימה.

בפרק הזה שוחחתי עם שיר גרוספלד, מטפלת רגשית באנשים רגישים (ולא רק)

ודיברנו על איך זה להיות אישה רגישה מאוד.

על האתגרים שהתכונה הזאת מביאה, בתרבות שאוהבת קצב מהיר.

על להיות אמא ובת זוג רגישה מאוד.

על המתנות שהתכונה הזאת מביאה איתה לצד הקושי

וגם על הריפוי שיש בלדבר עליה.



לפייסבוק של שיר- https://www.facebook.com/songros/

לפייסבוק שלי - https://www.facebook.com/hadar.zevuloni

הפרק הזה הוא פרק קצת אחר… 
הוא פרק של מעבר. 

אחרי תקופה ארוכה, של שנתיים!
שהפודקאסט שלי עסק בנושא של דיכאון אחרי לידה, מתוך המקום האישי שאני עברתי, החלטתי להמשיך בצירי הדרך, לתחומים נוספים שמעסיקים אותי בחיים, להתפתחות האישית והמקצועית שלי, ולאפשר לעצמי להיות שוב במקום סקרני לגבי הדרך. 

בפרק הזה רחל ראיינה אותי על הדרך שלי עם הפודקאסט.
את רחל פגשתי במקרה בסדנה לעצמאיות ומשהו באנרגיה ובאופטימיות שלה עורר בי מחדש את הניצוץ לפודקאסט ולהתחדשות שלו. 
רחל היא זמרת ואמנית, יזמית ויוצרת תוכן ממש מוכשרת והיא גם אישה מלאת אנרגיות ואופטימיות. 
בפרק הזה רחל עזרה לי להבין לאן פניי מועדות
ומה עוד מבקש להתגלות בפודקאסט. 

בפרק הזה שוחחתי עם דפנה לוטן שהיא מורה ליוגה נשית, דולה ואמא לשלושה. 

אל דפנה ואל היוגה נחשפתי לפני שנה וחצי בערך, בתוך תכנית האונליין זוז גורו

ומאז אני מתרגלת על בסיס שבועי (לצערי עדיין לא על בסיס יומי) 

זה מעניין שרציתי לשוחח עם דפנה על היוגה, בלי לדעת מראש על הסיפור האישי שלה עם דיכאון (והפלה.

ואיכשהו דברים לא קורים סתם, וגם זה עולה בשיחה שלנו- האפשרות להיות ברגע, בתחושות הגוף, ולעבוד עם מה שעולה מתוך הגוף.

להיות יציבות, להרפות. 

ולהכניס נשימה, גם בזמנים סוערים. 

לפני שהתחלנו להקליט אמרתי לד״ר קארין 

שהיא לא נראית כמו פסיכיאטרית

היא צחקה ושאלה איך אמורה להיראות פסיכאטרית



בפרק הזה שוחחתי עם ד״ר קארין שריר

שהיא פסיכיאטרית המתמחה בבריאות נפש האישה ופסיכותרפיסטית. 



שוחחנו על הסיבות הפיזיולוגיות של דיכאון אחרי לידה

על האשמה שנשים חוות

בין השאר בגלל ציפיות שיש מהן

על האתגר שיש בללכת לפסיכיאטרית

ועל טיפולים שיכולים לסייע



והכי חשוב- על החשיבות בלדבר על זה 

לא משנה עם מי

העיקר לא להישאר לבד

נחשפתי אליו בפייסבוק לפני ארבע שנים

וגיליתי אדם שמדבר בכנות וברגישות על דברים שלא מדברים עליהם בדרך כלל

ואחרי שנפגשתי איתו בקליניקה שלו בפרדס חנה הפעם הראשונה, כתבתי את הפוסט הראשון שלי.

אני זוכרת עד היום איך רעדתי, איך פחדתי מההשלכות של לחשוף את עצמי ככה, בכנות. 





עברו ארבע שנים ושנה וחצי מהלידה שלי

וחזרתי לקליניקה של רועי (החדשה והיפה) בשביל להגיד לו קודם כל תודה

על האפשרות שהוא נטע בי, לשתף ככה בכנות ברשתות החברתיות

שיתוף שנתן לי המון בהתמודדות שלי עם הדיכאון. 



התכנון היה שנדבר על ביקורת עצמית, אבל איכשהו מרגע שהוא ראה אותי והתיישבנו להקליט

הוא קלט שבעצם הוא בעצמו עבר דיכאון אחרי לידה.

אז היה טוויסט מפתיע בעלילה- שוחחנו על דיכאון אחרי לידה של גברים! 





שוחחנו על איך זה להיות גבר, בתוך הסיפור הזה של הריון ולידה

על האתגרים שהוא חווה במהלך ההריון ואחרי הלידה

על הבושה וחוסר הלגיטימציה בתור גבר להרגיש את זה

על חוסר המודעות

וגם על הרגע שהרגיש שהוא יצא מזה

 



והצלחנו לשלב בסוף קצת שיח על הביקורת עצמית

שהיא בעצם חלק מהכל

ובעמוק שלה היא רוצה בטובתנו

אל יפעת פרס נחשפתי לפני מספר שנים, דרך בלוג שכתבה על ההתמודדות שלה עם מחלה כרונית 

משהו באופן שבו היא כותבת על הרגשות הפחות נעימים, על המחלה, ובמיוחד על האפשרות להיות בדרך

נגעו בי מאוד

במיוחד במקום שבו הייתי בתקופת הדיכאון

ובאפשרות שלי לשתף מתוך הדרך שלי, ולא אחרי שכבר ״ניצחתי את זה״



שוחחנו על האמונות המגבילות שמשפיעות עלינו ומונעות מאיתנו לשתף את הדברים הפחות נעימים שעוברים עלינו בחיים

על מחלות בגוף ובנפש 

על הבושה שיש לנו סביב זה

ועל הרצון להביא החוצה את כל מי שאנחנו 

כי זה מה שבאמת מאפשר לנו ריפוי עמוק 

לכל החלקים שלנוֿ