שיחות עם איילת קלטר על התנהגויות אכילה, משקל ותפיסת גו‪ף‬ איילת קלטר

אי ־ צדק במקום כלשהו הוא איום על הצדק בכל מקום"

(מרטין לותר קינג)

 

נדמה שכוחה של התקשורת כבר מזמן חצה כל רף הגיוני ובטח מאז ה 7.10.24 כאשר היא השתלטה על כל פיסת שפיות אפשרית ולקחה על עצמה להוביל ולהכתיב תפיסות עולם. עיצוב הדעת מקנה הרבה כוח אבל אחת הבעיות עם התקשורת בארץ שהיא במובנים רבים הפכה שופר לקונספציות שבעיקרן קונפורמיות במקום לאתגר אותן, להבין אותן וגם לבקר אותן. פועל יוצא הוא שזה פעמים רבות לא בהכרח מקדם את הערכים שהיינו רוצים שיהיו מנת חלקם של אזרחי המדינה.

לשם כך הזמנתי היום את אורלי וילנאי אשת תקשורת בעלת שם ובעלת אומץ עיתונאי.  

לפגוש ולאמת את הציבור בסוגיות שונות. למותר לציין שההכרות שלנו ארוכת שנים עוד מהימים בהם התראיינתי בתכנית שלה ושל גיא. עוד מהימים בהם אנשי תקשורת היו בעלי דעה חופשית, פתוחים וסקרנים לבחון בנפש חפצה אמיתות עולם.

 

אורלי היא עיתונאית ופעילה חברתית. 25 שנות עבודה חברתית בטלוויזיה ובשלוש השנים האחרונות ייסדה ומנהלת שותפה של מרכז חירות- מרחב חינוכי בלב חווה להצלת בע״ח שמטרתו מניעת אלימות וחיבור בין טבע וטכנולוגיה. ׳בית ספר לחמלה׳ . כותבת מדור כבר 15 שנה בעיתון הארץ, משדרת תוכנית נוסטלגית זוגית בגל״צ ומלמדת באונ׳ העברית בתואר שני בחוג לעבודה סוציאלית ׳תקשורת לזכויות אדם'.  אמא ל- 2 נשואה לגיא, טבעונית כבר 12 שנים. ומגדלת 2 כלבות , 4 חתולים, ו- 16 ארנבים.

לפני כשנתיים לערך קיבלתי טלפון מרגש מבחורה שסיימה טיפול לפני כעשור.

שנים לא שוחחנו ועצם הטלפון ממנה היה משמעותי עבורי מאד.

ואז ההפתעה וההתרגשות הלכו והתעצמו.

היא בקשה לבוא וללמוד את תכנית הלימודים אותה אני מנהלת, שפת האכילה –טפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת גוף.

בהמשך אותה שיחה היא ספרה שסיימה לימודי עבודה סוציאלית והיא מרגישה שהיא רוצה גם לסגור מעגל ברמה האישית אבל גם להעניק למטופלים שלה את אותה חוויה ששנתה את חייה ברמה המקצועית.

ועכשיו עם סיום תכנית הלימודים שלנו ועם זה שהפכנו בעצם קולגות ולא מטפל מטופל וגם לא מורה תלמיד

חשבנו שתינו שיהיה מרתק לשתף אתכם במסע האישי המיוחד הזה.

אז לבחורה המיוחדת הזו קוראים מאי והיא תהיה אורחת הפודקאסט שלנו.

פודקאסט שישלב בין האישי והמקצועי בטיפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת גוף או בקצרה בשפת האכילה.

 

הנושא- ההשמנה והפוליטיקה של הפחד

אורח – פרופ' אוריאל אבולוף

פרופסור חבר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ופרופסור אורח באוניברסיטת קורנל. הוא חוקר את הפוליטיקה של פחד, אושר ותקווה. בין ספריו, על פי תהום: אומה, אימה ומוסר בשיח הציוני, שזכה בפרס בהט לספר העיון הטוב ביותר. אחד הנושאים שמרתק את אוריאל זה הייחוד  שלנו כבני אנוש, והאופן בו ייחוד זה בא לידי ביטוי בחיים הפרטיים והפוליטיים שלנו. ומה שאותי הכי מעניין זה איך כל זה בא לידי ביטוי בתעשיית ההשמנה והדיאטות בארץ.

ביחד נבחן את השאלות וניגע בעוד הרבה סוגיות נושקות ומרתקות


איך הפך הפחד למוצר הצריכה המבוקש ביותר?
איך משתמשים בו כדי לנהל אותנו בני האדם ולשלוט בנו כהמון וכבודדים בתוכו?
מה היא הפוליטיקה של הפחד?
מי יכול לעשות שימוש בפוליטיקה של ההפחדה? מי באמת נהנה ממנה?
מה בין הפוליטיקה של הפחד ותהליכי המדיקליזציה בכלל ובנושא ההשמנה בפרט?
על הקשר בין הפוליטיקה של הפחד, גזליטנייג והשמנה
במובנים רבים הפחדה היא אמצעי שליטה המוני. איך זה מתבצע?

ימים בהם אין יום ואין לילה

בימים בהם המציאות כבר מזמן שברה את הכלים

האוכל תופס תפקיד חשוב. קיומי ורגשי.

בהרצאה ובשיחה אחריה ננסה להבין את תפקיד האכילה

ולהקנות לכם כלים להקלת החוויה שנוצרת סביבה.

ההרצאה ניתנה במסגרת הפעילות המרגשת והמשמעותית

של מרכז שילוב-בית ספר לפסיכותרפיה גופנית נפשית מבוססת מיינדפולנס לקהילת המטפלים.

מי מאיתנו לא מכיר את הררי הביקורת שאנחנו אוהבים להטיח בעצמנו אם אכלנו הרבה גלידה יחסית למה שציפינו שנאכל? אם ירדנו במשקל ואח"כ העלנו אותו חזרה?

אנחנו טובים בלכעוס על עצמנו, להטיח עלבונות, להאשים ולהפחיד אותנו.

לפעמים נדמה שאנחנו אפילו מפחדים לא לבקר את עצמנו. כי אם לא נכעס על עצמנו מספיק אולי יקרה לנו מה שאנחנו הכי מפחדים שיקרה למשל שנהיה שמנים.

וראה איזה פלא. אנחנו לא מפסיקים לכעוס על עצמנו, לבקר ולהפליל אותנו ובכל זאת אנחנו ממשיכים לאכול הרבה גלידה, ליפול להתקפי זלילה ואפילו להשמין.

מה יש בצורך האוטומטי הזה לבקר את עצמנו ולמה אנחנו כל כך מתקשים לחמול על עצמנו?

אז מה זאת חמלה, מה משמעותה ומה כוחה בהתמודדות עם ההשמנה, והיחסים המעורערים שלנו עם הגוף והאכילה לשם כך הזמנתי הפעם

את ד"ר אלינוער פרדס פסיכולוגית קלינית מומחית.

מרצה ומדריכה במגמה לפסיכולוגיה קלינית באונ. רייכמן בהרצליה.

מנחה סדנאות מ.ג.ן (מודעות-גוף-נפש) למטפלים ומלמדת קורסים על טראומה וחוסן ועל חמלה וחמלה עצמית במרחב הטיפולי.

האם אפשר לזרוק את המשקל לפח? או האם מדד ה – BMI  מודד בריאות?

אחד המטופלים שלי, אדם רזה במדדי BMI וספורטאי רציני שגם בגילו המופלג 85 שוחה בבריכה 6 פעמים בשבוע.  קילומטר כל פעם. זה לא הפריע לגוף שלו לייצר רקמת שומן פנימית עבה שאיש לא ראה. לפני כשנתיים נאלץ לעבור ניתוח במערכת העיכול וכשהגיע לניתוח, ניתוח שלפי הנחת המנתח היה צריך להימשך גג שעה וחצי התברר שהדברים אינם כה פשוטים והניתוח התארך ונמשך יותר מארבע שעות. והסיבה ייתה לתדהמת הרופא - עובי רקמת השומן, שחסמה את הכניסה למקום המודלק.

"מגפת ההשמנה" כפי שהיא מוגדרת היום (אני אישית לא מסכימה עם המונח כי כלל לא ברור אם זו יצירה כלכלית פוליטית או מציאות וודאית) שולטת על השיח הבריאותי בעולם כבר שנים רבות. לצידה משחק משקל הגוף תפקיד של שחקו ראשי. אנחנו נשקלים כמעט באופן אובססיבי כדי לרדת במשקל ולהיות בריאים.

זה שנים מציפים מחקרים את התהיה על יעילות השימוש במדד המשקל כמודד בריאות ועל אחת וכמה על מדד ה BMI (משקל חלקי גובה בריבוע). כל זה לא מנע ממערכת הבריאות לאמץ אותו אל חיקה, להכניס אותו כמדד חובה סכל קופות החולים וללמד את הילדים הרכים בשנים, שחובה להישקל כבר בכיתה א' בבית הספר.

כדי לדון בכל המורכבות הזו הזמנתי את יאיר להב, מי שערך את המחקר וכיום דוקטורנט בפקולטה לרפואה באוני ת"א. יאיר להב מייסדו ומנהלו המקצועי של מרכז להב - מרכז לתזונה ופעילות גופנית. בעל תואר בתזונה קלינית האוניברסיטה העברית, תואר M.Sc בפיזיולוגיה מטעם הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב ותואר בחינוך גופני B. ממכללת וינגייט. מזה 7 שנים יאיר מלמד אנרגטיקה, ותזונה ומאמץ בפקולטה ברחובות. ובמשך 14 שנה שימש כראש תחום הכשרת מדריכי כושר במכון וינגייט.