בפרק 160 אירחתי את רועי קורבנלום לשיחה על יצר, אמונה, התמכרות, תפילה, אחריות, שמחה והקושי הפשוט ביותר של האדם: לפגוש את עצמו בלי לברוח. השיחה נפתחה מהמקום שבו החיים הרוחניים לא נראים נקיים ומסודרים. אדם מתחיל לשמור שבת, מניח תפילין, מנסה להתפלל, אבל עדיין נמשך לסיגריה, למסיבה, לאלכוהול, לפורנו, ללשון הרע, להרגלים שמחזיקים אותו בתוך הגוף הישן שלו. לא מתוך כפירה, אלא מתוך קרע. חלק אחד כבר רוצה קדושה, וחלק אחר עדיין צריך עוד משהו כדי לשכוח את זה. מתוך המקום הזה דיברנו על היצר לא כאויב חיצוני, אלא ככוח שמגלה לאדם איפה הוא עדיין לא בן חורין. רועי דיבר בכנות על הרגע שבו אדם יודע שמשהו כבר לא מדויק לו, ובכל זאת ממשיך לעשות אותו. על הפער בין אשמה לאחריות. על הרצון להיות אדם טוב, ועל הפחד לגלות שהשינוי דורש יותר מהצהרה יפה. דיברנו גם על תפילה. לא כתנועה דתית מנומסת, אלא כניסיון לדבר עם אלוהים דווקא מהמקום הלא פתור. מהמקום שבו אדם לא מרגיש נקי, לא מרגיש יציב, ולא מצליח להחזיק את הסיפור שהוא מספר על עצמו. אחד הצירים המרכזיים בפרק הוא ההבנה שהתגברות אינה מחיקה של הרע, אלא היכולת לראות אותו ועדיין לבחור אחרת. משם הגענו לשבת, לשמחה, למחשבה, לתיקון פנימי, ולשאלה האם אדם באמת רוצה להשתנות, או רק רוצה להרגיש שהוא כבר השתנה. בפרק דיברנו על השאלות: למה אדם ממשיך לעשות דבר שהוא יודע שכבר לא מדויק לו? מה ההבדל בין אשמה לאחריות? האם יצר הוא כישלון או חומר הגלם של ההתגברות? למה קשה כל כך להתפלל באמת? והאם שמחה מתחילה רק כשאדם מסכים לתקן את המחשבה שלו?
