תיק עבודות

מגזין פורטפוליו

יובל סער, העורך הראשי של מגזין האמנות והעיצוב המקוון פורטפוליו, משוחח מדי שבוע עם יוצרות ויוצרים על עבודה, יצירה והשראה.

  1. 22 HR AGO

    פרק 269: נעה ורטהיים

    נעה ורטהיים היא כוריאוגרפית והמנהלת האמנותית ומייסדת שותפה של להקת המחול ורטיגו (יחד עם בן זוגה, עדי שעל) שפועלת כבר 33 שנים. הלהקה החלה את דרכה בירושלים והיום היא פועלת במקביל בעיר ובכפר האקולוגי שהקימו לפני כשני עשורים בקיבוץ נתיב הל״ה. ורטהיים, שגדלה בבית דתי, ״מדברת עם אלוהים מאז שאני ילדה. אחד הנושאים שאני יוצרת בהם לאורך השנים, שמגדירים אותנו כבני אנוש, הוא הבחירה החופשית שלנו. יש לנו בחירה איך ננהל את המרחב הפיזי שלנו, את הקשרים שלנו עם הטבע ועם אנשים״. בתוך אותה הבחירה היא כוללת את העבודה עם תנועה בתוך מגבלות ומאמינה שכולנו מוגבלים – בין השאר על ידי גרביטציה. הבחירה להקים כפר אקולוגי הגיעה מתוך רצון לשנות צורת חיים. ״בהתחלה כולם שאלו מה הקשר בין אקולוגיה למחול ומה הקשר בין אנשים עם מגבלה פיזית לתנועה. אותי זה מה שמעניין״. היצירות שיצרה עבור הלהקה במהלך השנים עלו בלוקיישנים שונים ברחבי העולם – בין אם בטבע על מצע אדמה ללא עזרים ובין אם באולמות המופעים בינלאומיים מובילים. ״האמנות של המחול המודרני מאוד מורכבת ויש לה חיי מדף קצרים. היא עילאית וגבוהה והיא לא סיפור ברור. אני מנגנת בה עם הגוף שלי, עם האיברים, עם כלי הדם, עם השרירים, עם העצמות ועם הרוח. ״זה תחום שאסור לנו לנסות להבין אותו. כשבאים לראות מחול צריך לפתוח את האזור של החושים. כשכל החושים פתוחים ואנחנו מנטרלים את הניסיונות להבין, אפשר פשוט לצלול. יש יצירות שאני יודעת שמכוונות לעולם הרגש ואני מוכנה לעמוד איתם מול קצוות ואנשים שונים. עבור חלק מהם היא תהיה ריפוי ורגע מכונן, עבור חלקם זה יהיה קצת מוזר, וחלק ייצאו ויבכו את החיים שלהם״.

    42 min
  2. 29 MAR

    פרק 268: אלה ברק

    אלה ברק היא צלמת ואמנית, בוגרת התואר הראשון במחלקה לצילום והתכנית לתואר השני באמנויות בבצלאל. ״מאז שאני לא סטודנטית, כל הזדמנות שיש לי לדבר על צילום היא דבר בשבילי״, היא אומרת. ״זה מדיום מאוד שונה מהשיח שיש עליו״. ברק עוסקת בצילום מסחרי (צילומי חתונות וסטודיו), בצילום פורטרטים ועיתונות (בעיקר במוסף גלריה של עיתון הארץ) ובצילום אמנותי; ולפני כשנתיים גם הציגה תערוכה מציוריה בגלריה אורית ושדי בתל אביב. ״הרגשתי שהדבר היחיד שאני מרגישה שהוא ודאי הוא הציורים, שאותם אני רוצה להראות. מקסימום יגידו שאני ציירת לא טובה, אבל אם יגידו שאני צלמת לא טובה – מה יהיה?״. לדבריה היא צלמת עוד הרבה לפני שהיא אמנית. מי שחשף אותה לעולם היה סבא שלה, כבר שהיתה ילדה קטנה: ״בימי חמישי הוא היה אוסף אותי, היינו אוכלים ארוחה נוראית ונכנסים לעולם של הדפסות אנלוגיות בחדר האמבטיה של סבתא שלי. בכיתה א׳ קיבלתי ממנו את המצלמה הראשונה שלי. אני לא יודעת אם הייתי צלמת אם הייתי נולדת ישר לתוך עולם דיגיטלי״. גם לסבתא שלה היה מקום חשוב בתהליך – היא היתה מהרגע הראשון מושא הצילום (״סבתא היתה יושבת בסלון ואנחנו היינו מסתובבים סביבה ועושים את הטסטים שלנו״); והיא גם זו ששימשה לה כמוזה באחד הפרויקטים המרכזיים שלה שעוסק בזקנה, התפוררות, יופי, גילנות וגוף – שבו היא גם לוקחת חלק כמצולמת בעצמה, כמו בפרויקטים נוספים (״אני פרפורמרית ומתארחת בתוך הצילום של עצמי הרבה פעמים״). גם כשהיא מצלמת לעיתון, ברק מתייחסת לצילום כמו ל״ריקוד שהוא מפלצת שלא משנה עד כמה תאכיל אותה – יש בה פריימים שצריכים להיוולד, וזה לא משנה מה יקרה איתם אחר כך״; וגם אז מה שהיא נהנית ממנו במיוחד הוא המפגש האנושי. ״אני בת של פסיכיאטר אז השיח הזה תמיד היה. אני צינור מעבר. כל יום הוא אחר ואני נגזרת לתוך סיטואציות אנתרופולוגיות שהם עבורי ניתוחי לב פתוחים״.

    44 min
  3. 22 MAR

    פרק 267: רונן שהרבני

    רונן שהרבני הוא אמן שבשנים האחרונות עוסק בעיקר באמנות דיגיטלית. בימים אלה (או, כשייפתחו מחדש המוזיאונים), הוא מציג במוזיאון תל אביב את התערוכה ״קשרים״, במסגרת הסדרה ״מסך כניסה״ שאוצרת טל לניר. התערוכה מורכבת ממסך מרכזי בגודל 7x4 מטרים עם עבודה דיגיטלית אינטראקטיבית, לצד חמש זרועות רובוטיות שמוצבות לצידו ומנהלות יחסים וירטואליים עם המתרחש על המסך.  ״העבודה היא תלויית הפלטפורמה שהיא מייצרת״, הוא מסביר, ״יצירה בלייב של קשרים ותקשורות בין אנשים. המרחב שעל המסך לא ברור, חדר עם שולחן ושני כסאות הפוכים שמעידים על נוכחות של בני אנוש בעבר״. אל העולם הדיגיטלי הגיע בין השאר הודות לשנים שבהן עבד בתחום הקולנוע והפרסום. ״עד סוף שנת 2008 הייתי כל הזמן במעברים בין קריירה לבין עבודה בסטודיו. יצרתי עבודות דיגיטליות מסחריות בארץ, בניו יורק ובלוס אנג׳לס, ובמקביל עבדתי בסטודיו בציור ופיסול. בשנים האלה הייתי מקפץ כל ארבעה חודשים ממדיום למדיום, כי הגעתי כל פעם למצב שהקול שלי נשמע – אבל הקול של המדיום פחות״. הדרך למדיום שבו הוא עובד היום החלה במקרה, בצילום של הכפר עיסאוויה שצילם כשביקר בקמפוס הר הצופים בבצלאל, והפך אותו לקולאז׳ בפוטושופ. ״הבנתי שאני יכול לייצר את הדברים האלה בתנועה מונחית, והתחלתי לייצר נופים שמידלתי בתלת ממד ואז להנפיש אותם״. עם החוויה האינטראקטיבית שמאפיינת את עבודתו הנוכחית יש לו יחסים מורכבים: ״עבודות אינטראקטיביות נוטות לבלבל ולהסיט את החוויה. לכן חשוב לי שהעבודה תוכל לעבוד בכמה רמות – אסתטיקה, קומפוזיציה, תנועה, מקצב. חשוב לי שהיא תעורר מחשבה״. לכן, הוא ממליץ לחוות אותה בתחילה באמצעות התבוננות בלבד, ורק אז לעבור למצב ההפעלה – כך החוויה מתעצמת. אנחנו תומכים.

    43 min
  4. 15 MAR

    פרק 266: אנדרס גורביץ׳

    אנדרס גורביץ׳ הוא אמן רב־תחומי, בוגר המדרשה לאמנות, שפועל בשנים האחרונות בעיקר בציור. הוא מלמד ומרכז מגמה בתיכון מוזות ביפו ומלמד גם באופן פרטי בסטודיו שלו – הסטודיו במאדים.  בגיל 12 הוא עלה לארץ עם משפחתו מארגנטינה: ״הסטודיו הראשון שלי היה בבית בארגנטינה. אמא שלי נתנה לי פינה במטבח והגבילה אותי בשטח אבל לא בגובה״. כשהגיע לארץ המשיך ליצור ובתיכון נרשם ללימודים בתלמה ילין, ומאז ועד היום הוא ברצף של יצירה ופיתוח. גוף העבודות הגדול והמשמעותי שיצר עד כה הוא ״רזידנס במאדים״, שכולל למעלה מ־100 עבודות של ציור בטושי דיו סיני, בהשראת צילומים של מאדים ושל צילומים של מכשירי חשמל ביתיים (ועוד). ״הטריפה אותי המחשבה שיש לנו מבט צילומי של כוכב לכת אחר וזה נראה מאוד מוכר. תפיסת השהות שלי במקום והנחיתה במקום זר גרמו לי לרצות להתעסק עם הנופים האלה״. בימים אלה הוא עובד לקראת תערוכה שתוצג בקיץ בגלריה חנינא ש״גולשת החוצה מתחום הציור״. הרגעים האהובים עליו הם אלה שבהם הוא נכנס לטראנס של יצירה ו״כל עולמך הוא זה״, וגם ממש אוהב לחתוך נייר עבודה עם סכין יפני. ״אני עובד בתהליכים איטיים. לפעמים לוקח לי שנים לגבש את מה שאני רוצה לעשות. אני אוהב קונפליקטים ושילוב של רגשות. בעבודות אני מחפש לפעמים אפילו קצת הומור, שמשולב עם משהו מלנכולי, קצת דארק״.

    41 min
  5. 8 MAR

    פרק 265: אלכס פדואה

    התשובה להכל, מבחינתו של המעצב אלכס פדואה, לשעבר ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, היא קודם כל ״כן״. ״אני חי בשביל לעצב, ומודה לאלוהים שבמקרה גם צריך את זה״. את דרכו בעולם העיצוב החל פדואה בתעשיית הרכב, לאחר שסיים את התואר השני ב־RCA, ועם השנים התרחב לתחומים שונים, מבקבוקים לתינוקות ועד לסורקי סי.טי בבתי חולים. ״התהליך של העיצוב הוא אותו תהליך. פרויקט רפואי הוא אולי פחות זוהר ממכונית, ובקבוק לתינוק הוא לא נורא אקזוטי – אבל אני מרגיש אותו הדבר כלפי כל פרויקט. אני לא קם בבוקר כדי להציל את העולם, אני מתייחס למוצרים שלי כתירוצים לעשות משהו שאני אוהב״. המשיכה לאסתטיקה, הוא מספר, היתה קיימת אצלו מאז ומעולם – אולי הודות לבית שגדל בו עם הורים שהגיעו מלונדון ומפריז ואולי הודות לחוסר בוויטמין B12 (כן, כן). כשהוא מתחיל לעבוד על כל פרויקט – המטרה שהוא שם לעצמו היא איך להיות שונה, איך לייצר את האקס פקטור. ״אני לא יודע איך אנחנו עושים את זה. גם כמורה לעיצוב – אני לא יודע ללמד עיצוב. אני נותן משימות והערות, והם לומדים לבד״. בתהליך העיצוב הוא אוהב במיוחד את שני הקצוות: ״אני מאוד אוהב את ההתחלה, כשהכל פתוח – סקיצות ראשונות, גישושים, להפתיע את הלקוחות; ואוהב את הסוף – את הדובדבן שעל העוגה״. בארגז החלומות שעדיין לא הגשים נמצא פרויקט במרחב הציבורי (״רציתי להיות ארכיטקט, אבל לא העזתי. הקטע הטכני הפחיד אותי״) ובינתיים הוא מנסה להצחיק אנשים או לפחות להעלות בהם חיוך – בין אם זה באמצעות אקווריום קטן עם דג זהב, או במקרה שאי אפשר – באמצעות אגרטל קטן עם ורד.

    43 min
  6. 1 MAR

    פרק 264: כלנית שרון ויניב סגל

    כלנית שרון ויניב סגל הם מובילי ״החזית הוורודה״, תנועת מחאה שהחלה את דרכה במחאת בלפור בתקופת הקורונה ומחזקת מאז את הדמוקרטיה הישראלית. שניהם מגיעים מעולמות היצירה, התרבות והפרפורמנס. ״מהר מאוד התחלתי להשתמש בכלים שהיו לי ולעשות מיצגים״, מספר סגל, ״והוורוד בבלפור, שהיה מרחב של דגלים שחורים - שרת הרבה פונקציות כמו אנרגיה נשית ולהט״בית. רצינו שיידעו שאנחנו נאבקים לא רק בשביל שיהיה שם גבר לבן אחר, אלא כדי שיהיה שם דגל ישראל ורוד עם לב״. לאורך חודשי המחאה בבלפור הם השתמשו ביכולות היצירתיות שלהן, וחזרו להשתמש בהן עם תחילת ההפיכה המשטרית בראשית שנת 2023 – ועד היום. ״אנחנו עושות הרבה דברים בלי לנתח אותם״, אומרת שרון, ״אבל הכל מגיע מהעולמות שלנו ומדברים שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו. יש תחושת מסוגלות״. לפני חמש שנים גם הן לא חשבו שהן עדיין יעשו את מה שהן עושות. ״אני קצת מתגעגעת לתקופות שעשינו ארבעה מיצגים בשבוע, משהו בקלילות של לעשות רעיון וללכת להציג אותו. זה הפרפורמנס הכי פשוט והכי מהיר, שמבוסס על אלתור ועל הכרת השטח״. ״אנחנו לא פה רק בשביל הקישוט״, אומר סגל, ״בלהיות הצד הרוקנרולי. משהו בנו הוא אמנות. ״הפעולה עובדת גם פנימה. אנחנו באינרציה של תקווה ואופטימיות וזה מחזיק. זו לאו דווקא ההיתכנות כרגע, זו לא אופטימיות פסיבית אלא כזו של לסמן מטרה וללכת אליה. זה דומה להרבה מהלכים של עשייה ויצירה״. ״עתיד ורוד הוא שאיפה״, אומרת שרון, ״שכנראה לא תוגשם ב־100 אחוז וגם אם נצליח להחליף את הממשלה תהיה עוד עבודה. המציאות משתנה לנו כל יום. אבל אנחנו שם ונהיה ליד מי שצריך להאיר את האור שלו״.

    49 min
  7. 22 FEB

    פרק 263: רחלי שלו

    רחלי שלו היא מאיירת, כותבת ויוצרת קומיקס. כבר בפרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2005), מעמד שהיה לדבריה טראומטי במיוחד, היא לא הסתפקה באיור והחליטה לכתוב בעצמה את הטקסטים – מה שלא היה נפוץ באותה תקופה. ״היום, בכלל, כל המושג של איור הוא הרבה יותר פתוח״, היא אומרת. ״כשאני התחלתי הכל היה מאוד מוגדר. היום לספר את הסיפור זה אחד הדברים החשובים למאיירים״. אחד הפרויקטים המשמעותיים שהעסיקו אותה בשנים האחרונות היה יומני השבי המאויירים של שורדות שבי, שיצרה עבור סדרת כתבות שער במוסף שבעה לילות של ידיעות אחרונות. ״חששתי ממה שאני הולכת לשמוע, איך אני הולכת להתמודד עם זה ואיך זה ישפיע עליי. הרגשתי שאני הופכת לצינור, לכלי, שאני צריכה לנצל את הדבר הזה כדי להעביר את הסיפורים בצורה הכי אפקטיבים ונוגעת״. את כל אחת מהעדויות היא יצרה בפורמט של עשרה איורים וטקסטים קצרים. ״נכנסתי לעור שלהן. לדוגמה, שאלתי אותן איזה צבעים היו שם. זה היה קצת כמו שחזור בבית משפט, כמו עדות״. בימים אלה רואה אור הגדה של פסח שאיירה ועיצבה בהוצאת עם עובד, שיצרה בהשפעת חוויות הילדות שלה מהחג, ״כזו עם הרבה פרטים, שמשהו בה אומר לילד שקורא בה ׳גיליתי לך סוד ורק אתה תראה אותו׳״. במקביל, היא מגישה פודקאסט בכאן הסכתים על הסיפורים שמאחורי סיפורי הילדים האהובים (בקרוב עונה שלישית); וכבר תקופה שהיא נמצאת גם על במות – במסגרת מפגשים/הרצאות שמביאים את הקומיקס לבמה, שיצרה בליוויה של רננה רז. עוד היא עובדת גם על הרומן הגרפי ״מכתבים לבתיה״ (מאת גלילה רון־פדר-עמית), ההמשך ל״אל עצמי״ - שגרסת הרומן הגרפי שיצרה עבורו ראתה אור לפני כשנה וחצי. בנוסף, היא מבטיחה (וגם מתחייבת), שהיא עובדת גם על רומן גרפי משלה, כזה שמבוסס על סיפור משפחתי מהילדות שלה מעורבב במעט פנטזיה. אנחנו מחכים.

    40 min
  8. 15 FEB

    פרק 262: אבישי כהנא

    אבישי כהנא סוגר בימים אלה שנה בתפקיד המנהל האמנותי של סינמטק תל אביב – שנה לא קלה לקולנוע הישראלי (ולקולנוע בכלל). ״רוב העבודה שלי היא לא להכחיש את המורכבות שאני נמצא בה: אני גם סינמטק שהוא לא בית קולנוע, אני גם מקום שמוחזק על ידי העירייה, אני גם באיזה אופן נותן שירות לקהילה, אני גם נדל״ן בעיר היקרה ביותר בישראל. צריך לשחק את המשחק – מה שכולל גם לאהוב את הקהל שלך וגם לעשות לפעמים החלטות מסחריות קטנות״. האהבה שלו לקולנוע החלה כבר כילד הודות לשני מקורות עיקריים – כבלים פיראטיים וקלטות וידיאו שהיה מקבל מאביו שעבד במפעל למחזור פלסטיק. אחד הפרויקטים שסללו לו את הדרך היה הקמת החממה לקולנוע של בית הספר סם שפיגל, יחד עם מנהל בית הספר דאז רנן שור ז״ל, בשנת 2009. ״זה היה רגע טקטוני שבו אבישי האדם פגש את עולמות הפיתוח בקולנוע, מפגש מדהים שבפועל גלגל אותי למקום שבו אני נמצא היום״. למרות שלא עשה סרט גמר בלימודים, יש רגעים שבהם כן מדגדג לו ליצור אחד משלו, ובימים אלה הוא גם עובד על סרט דוקומנטרי שצולל אל תוך קהילות גאות אורבניות. ״אני תחקירן בנשמתי, זה המקצוע האמיתי שלי. אני מכור לסיפור. התשוקה שלי לקולנוע כמנהל אמנותי קשורה לאולם, לפעולה של לשבת ולצפות. אלה מרחבים שונים שמדי פעם נפגשים״. כמנהל אמנותי הוא מנהל את מחלקות התוכן, שהליבה שלה היא מחלקת התכניות ולצידה מחלקת ילדים ומשפחה, מחלקת צעירים, ספריה, ארכיון ועוד. ״מדי פעם אני בוחר סרטים, אבל בעיקר מייצר תשתיות לאנשים אחרים כדי לעשות את זה״. הוא אמון גם על הפסטיבלים שמקיים הסינמטק, שבמסגרתם הוא נתקל לא פעם במורכבויות שנוגעות בחופש הביטוי, שמבחינתו הוא ״הדבר החשוב בעולם. אצלי במשמרת לא יצנזרו שום סרט. אבל חופש הביטוי הוא האחריות להקשיב, ולא רק להשמיע״.

    43 min
4.4
out of 5
39 Ratings

About

יובל סער, העורך הראשי של מגזין האמנות והעיצוב המקוון פורטפוליו, משוחח מדי שבוע עם יוצרות ויוצרים על עבודה, יצירה והשראה.

You Might Also Like