אחרי פגרה לא פשוטה דרור והדר חוזרים לאולפן, מודים למי שהגיע לעבוד גם כשלא מובן מאליו להגיע, ומנסים להבין באיזו תקופה אנחנו בכלל חיים, תקופת ביניים, תקופת בין הערבים, או פשוט תקופה שבה כולם מחכים להפסקת אש, בבית ובמדינה. משם זה גולש ישר לפוליטיקה ולשאלה הכי בסיסית, מה אנחנו באמת רוצים ממנהיגים. לא אידיאולוגיה גדולה ולא סיסמאות, רק אנשים שיעבדו ויעשו דברים טובים, כאלה שיבואו למשרד וישאלו מה אפשר לעשות למען האזרחים, יורידו מחירים, יפשטו בירוקרטיה ויגרמו לחיים להרגיש קצת יותר נורמליים. געגוע לימי רפורמות קטנות שעשו הבדל גדול, ולתחושה שמישהו שם למעלה באמת עובד. ואז מגיע הסופר. קניות, שפע, מבצעים, סלי מזון, ושאלות קיומיות על למה דווקא הדברים הכי טעימים מגיעים באריזות של תרומות. שיחה על תרבות הצריכה, על זה שיש הכול ובכל זאת מרגיש שחסר, ועל הפער בין שפע חומרי לבין תחושת מחסור יומיומית. החיים עצמם נכנסים לאולפן , עם שבוע שבו פורים, יום השואה ויום העצמאות מתערבבים זה בזה, והתחושה שהחגים כבר לא באים אחד אחרי השני אלא נוחתים כולם יחד על הלב. משם להם עוברים לשיחה אישית יותר על זיכרון, דימויים וסרטים שמצליחים להיכנס עמוק לראש ולהישאר שם. על חלומות מהשואה גם למי שלא חווה אותה, על הכוח של סיפורים ותמונות, ועל הדרך שבה הזיכרון הקולקטיבי ממשיך לחיות בתוכנו, גם כשאנחנו חושבים שאנחנו רחוקים ממנו. ובסוף, קצת מטא על הפודקאסט עצמו. פרק בלי פודבקים מהקהל, רגע נדיר שבו השקט מורגש, אבל גם הזמנה להמשיך לשלוח, להגיב לפרק!
