"דמים תרתי משמע" — רעיון של חז"ל שהאדם יכול להוציא כסף לצדקה ולהשתתף בצערו של השני, במקום שהכסף ייצא אחר כך על צרות והוצאות אחרות. דמים תרתי משמע – לקחת את הצער על עצמך בדרך של צדקה חז"ל מלמדים אותנו שהאדם בעולם הזה אינו פטור לגמרי מייסורים. יש חשבונות של שמים, יש עבירות, יש ניסיונות, ויש לפעמים צער שאדם צריך לעבור. אבל הקב"ה נתן לנו דרך מיוחדת לקחת חלק מהצער הזה בצורה אחרת. פעם היה עניין של קורבנות. היום, כשאין לנו בית המקדש, יש לנו את כוח הצדקה. וזה מה שאני רוצה לומר במילים "דמים תרתי משמע." כשאדם נותן כסף לצדקה, הוא לא רק מוציא כסף מהכיס. הוא נותן משהו מעצמו. הוא לוקח על עצמו חלק מהקושי של אדם אחר. תחשבו על יהודי שאין לו מספיק כסף למכולת. הוא צריך לחשוב איך הוא יאכיל את הילדים. הוא נמצא בלחץ, בבושה ובצער. כשאתה נותן לו כסף, אתה לא רק נותן לו כמה דולרים. אתה מוריד ממנו צער. אתה מקל עליו את החיים. אתה נותן לו אפשרות ללכת למכולת בלי הפחד הזה. אתה מוריד ממנו דאגה, לחץ והשפלה. ואז יש כאן דבר עמוק מאוד: במקום שהצער יגיע אליך בצורה אחרת — אתה בוחר לקחת חלק בצער של השני ולהקל עליו. זהו "דמים תרתי משמע". הדם, כביכול, אינו צריך לצאת דרך כאב וצער; אפשר לתת דמים — כסף — ולהפוך אותם לצדקה, לחסד, להקלה על אדם אחר. וזה גם עומק הניסיון של מעשרות. כשקשה לך לתת, אל תסתכל רק על הכסף שיוצא מהכיס. תסתכל על האדם שמקבל. תגיד לעצמך: "אני עכשיו יכול להוריד ממנו קצת מהקושי. אני יכול לקחת ממנו קצת מהדאגה. אני יכול להקל עליו את החיים." וזה דבר גדול מאוד בשמים. לא שאנחנו יודעים חשבונות שמים ולא שאנחנו יכולים לומר על כל צרה למה היא הגיעה. אבל התורה מלמדת אותנו שהצדקה היא דרך שבה אדם משתמש בממון שלו לעשות חסד, להציל, להקל ולפתוח את הבית שלו לצדקה. אתה יכול לתת את הדמים שלך לצדקה — ולזכות שהכסף שלך ילך להקל על הצער של מישהו אחר. זו לא רק נתינה. זו המרה של כסף בצער של חסד. במקום שהכסף יצא על משהו שמכאיב לך — הוא יוצא כדי להקל כאב של מישהו אחר. וזה אולי אחד הדברים הגדולים ביותר שצריך לזכור כשקשה לתת מעשרות: אל תחשוב רק: "כמה אני מפסיד?" תחשוב: "כמה צער אני יכול לחסוך ממישהו אחר?" כשאדם מסתכל כך על מעשרות, הוא כבר לא רואה את הכסף כמשהו שנלקח ממנו. הוא רואה אותו כשליחות שהקב"ה נתן לו — להפוך את הכסף שלו לברכה עבור אדם אחר. מעשרות – הביטוח של הבית יש אנשים שחושבים שמעשרות זה דבר שעושים רק כשיש כסף מיותר. אבל התורה מלמדת אותנו הסתכלות אחרת לגמרי. חז"ל אומרים: "עשר בשביל שתתעשר". אדם צריך להבין שמעשרות אינם משחק, ואינם רק עוד הוצאה בצדקה. זהו ניסיון גדול באמונה: האם אני מוכן לתת לה' גם כאשר אני מרגיש שאין לי מספיק לעצמי? בגמרא בבבא בתרא מבואר שהקב"ה קובע לאדם את פרנסתו מראש השנה עד ראש השנה. השאלה היא מה האדם עושה עם מה שניתן לו. כשהאדם נותן את חלקו לצדקה, הוא מכניס את כספו למסלול של ברכה. וכאשר אדם אינו נותן, חז"ל מלמדים שיש מצבים שבהם הכסף שהיה יכול ללכת לצדקה יוצא ממנו בדרכים אחרות – בהוצאות, נזקים, קנסות והפסדים. יש גם מאמר חז"ל: "בית שאין פתוח לצדקה – פתוח לרופאים." המסר הוא שאדם צריך להבין: אם הבית אינו פתוח למעלה, הוא עלול להיפתח למקומות אחרים של הוצאות וצרות. ואנחנו רואים את זה גם בחיים. ראיתי אנשים שהקפידו על מעשרות, ובסוף השנה, כשהסתכלו אחורה, הם ראו דברים מדהימים: הוצאות שנחסכו, דברים שהסתדרו, קנסות שהתבטלו, אנשים שוויתרו להם, נזקים שנמנעו – דברים שאי אפשר תמיד להסביר במספרים. צריך להבין: כשמגיע נזק, לא שואלים אותך אם יש לך כסף. אם מגיע דו"ח – חייבים לשלם. אם מתקלקל משהו – צריך לתקן. אם יש הוצאה בלתי צפויה – צריך להתמודד איתה. לכן התורה מלמדת אותנו לא לחכות עד שיהיה "קל" לתת מעשרות. דווקא כשהדבר קשה, שם נמצא הניסיון. אל תאמר: "כשיהיה לי יותר, אתן." אל תאמר: "עכשיו אין לי מספיק לעצמי." צריך לעשות חשבון נכון, לפי ההלכה ולפי היכולת, ולדעת שזה חלק מהאמונה שהפרנסה אינה רק מה שיש לי ביד – אלא גם הברכה שהקב"ה נותן במה שיש לי. מעשרות הם לא כסף שאני מפסיד. הם כסף שאני מקדיש לברכה. כשאדם נותן מעשרות, הוא אומר: "ריבונו של עולם, אני מכיר בזה שהפרנסה שלי באה ממך. אני לא רוצה שהכסף שלי ילך רק על צרכים והוצאות. אני רוצה שחלק ממנו יהיה שלך, ושיהיה ממנו תועלת לאחרים." זה לא ביטוח במובן של פוליסת ביטוח, אבל זה בהחלט ביטוח רוחני של הבית – דרך שהתורה נתנה לאדם להכניס צדקה, אמונה וברכה לתוך הבית.
