טלי עוקבי חיה מזה הרבה שנים בעיר קיל שבצפון גרמניה וכותבת פרוזה עברית מקומית מאוד. בשיחה אנחנו מדברים על החיים בעיר קטנה ועל חוטים סמויים שמקשרים בין דברים שונים שעשתה לאורך חייה. במהלך הפרק מקריאה טלי את הקטע הבא מתוך הנובלה שלה ׳הפילים של אוגוסט גמישים׳, שראתה אור בספרה ׳אמנות המרחק׳ (פרדס, 2025): נזכרתי שלפני שנתיים בערך, הזמין מרטין את הקולגות שלו בפעם הראשונה והאחרונה אלינו למסיבת קיץ. כולם כבר הזמינו, היה סבב ורק הוא עדין לא - הם לחצו, אז הוא הזמין. מיוזמתו האישית לעולם לא היה עולה בדעתו לעשות צעד סוציאלי כזה, Never. בדיעבד הבנו שהייתה זו מסיבת פרידה, כיוון שכמה חודשים לאחר מכן הוא קיבל את המשרה בגן הבוטני והחליף מקום עבודה. הם הגיעו עם המון אלכוהול ומצב רוח טוב. את כולם הכרתי מהסיפורים שסיפר לי עליהם. ישבתי ליד מתיאו, וידעתי שגם אני אשרוד את הערב רק בעזרת אלכוהול. מתיאו נזקק רק לשתי בירות כדי להידבק אליי ולספר לי כיצד חברה שלו זרקה אותו. כבר שמעתי את הסיפור הנורא הזה ממרטין, וכל האחרים כבר שמעו, ושמחו שמתיאו נדבק אליי, והם יכולים לשתות בשקט. היא זרקה אותו בפתאומיות ובצורה מכוערת: השאירה את כל הדברים אצלו וגם המון חובות. הוא כמעט בכה, התפרק עליי אבל הבנתי שככה זה אצל אנשים שעובדים בתחום הפסיכיאטרי - לרוב הם מפורקים בעצמם. תוך כדי סיפור עלה בי כעס על החברה, כעס שהוא לא העז להרגיש בעצמו וחשבתי "איזה אפס אתה מתיאו"! הבטתי בו במבט מלא רחמים ואמפתיה, אפילו נהניתי להקשיב לטרגדיה הקטנה שלו ובלב אמרתי: "מגיע לך, אפס!" ובמקביל חשבתי איזה אפס אני, שאני חושבת שהוא אפס. בינתיים לוקס ופרידה פלירטטו. הוא ליקקה את כוס היין והביטה בו, הוא כבר היה צמוד אליה. שניהם נשואים לאנשים אחרים. ראיתי אותה מלקקת את הכוס, היא סקסית. נזכרתי שמרטין סיפר לי פעם, שחולה אחד העיף עליה את מגש האוכל בהתקף זעם והיא ברחה. תהיתי אם בעבודה הם גם מפלרטטים בחופשיות. הם שתו כמו גמלים, מלא אלכוהול ואז מוזיקה. הם רקדו בפראות וצרחו תוך כדי כך, גם מתיאו עם כל הגוף הגדול שלו והכאבים. יורק נצמד אליי בריקוד וצרח "Es ist so Cool", שוב ושוב. הוא הזיע ולא היה אכפת לי. מרטין גם רקד אבל לא איבד את עצמו לגמרי. לוקס ופרידה רקדו באופן ארוטי גם בשירים שבכלל לא היו בכיוון. אחר כך הם התחילו לצרוח את השירים, נכנסו לאקסטזה ואני ממש נבהלתי וחשבתי מסכנים החולים. הם כביכול שמחו אבל שמחה דרסטית כזו, שמחה של פוסט- טראומה, שמחה של אנשים שראו יותר מידי חרא בחיים. בהמשך הערב לוקס הסתגר, תפס את הראש בין הידיים. קולגה אחרת ליטפה לו את הראש. ישבתי לידם והצלחתי לקלוט שהוא מדבר על ההתחממות הגלובלית. הוא פעיל אקולוגי וממש במצוקה מאיך שהעולם שלנו נראה ולאן אנחנו הולכים. כל השמחה ירדה לו. הוא היה שבור באמת ולאט לאט כולם נשברו, נפלו כמו קוביות דומינו. וככה הערב ירד, כבר היה מאוחר והם הלכו. במהרה סידרנו הכל והלכנו לישון. חשבנו שהיה ערב מוצלח ואני עוד ניחמתי את מרטין ואמרתי לו "אתה רואה, לא היה כזה נורא", וכנראה עוד משהו על "להזמין אנשים הביתה" והוא אמר כן, אפשר ולמה לא בעצם - הגיב בצורה חיובית, בקלילות בלתי מתחייבת. דף הפייסבוק עמוד האינסטגרם ערוץ היוטיוב עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור קריין: אריה מרקו מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״.
