שיעור גדוש לפנינו: בתחילת השיעור ראינו שני עימותים שיוצר הרב הנזיר: שופנהאואר מול האדמו"ר האמצעי, וכן הרקליטוס מול קהלת. בשני העימותים הללו ראינו כי הדינאמיות מביאה את הפילוסופים הגויים ליאוש, וויתור והיסחפות בזרם החיים השוצף. מנגד, ראינו כי החכמה היהודית יודעת להציג פתרונות שונים להתמודדות עם זרמי החיים, מבלי להינזר מהם. כיוון זה מאוד ניכר בפורים, שבו ההוויה היהודית, מאפשרת להתחבר עם הזרמים שלכאורה הם הנמוכים ביותר, ומתוך חיבור זה להתחבר לנקודות הקדושה שמקורם בקודש העליון שנמצא מעבר. בהמשך השיעור נפגשנו עם ממד הריח אצל הרב הנזיר. הריח מאפשר, הכרה פנימית של עניינים שונים, והוא קשור לפורים. הריח מטווח בין "אתה" ל"הוא" על ידי גישוש והכרה אמצעית מסוימת. ההיכרות נעשית על ידי הריח, שכן "מה שאין משיגים בדעת, משיגים בריח"(הרקליטוס), ועל ידי "ריחרוח" ניתן להשיג מספר תובנות לגבי אותו "אתה" בלתי נראה ומושג, "אתה הוא ה' א-לוקינו שהקטירו אבותינו לפניך את קטורת הסמים". בפסקה פ"א, "הפגת שכרון החיצוניות", הרב קוק מדבר על כך שרוב העולם עוסק בדברים בחיצוניותם, ואילו רק אנשי מעלה פונים אל המימדים הפנימיים שלהם. הרב הנזיר מבאר ב"חוג הראי"ה" כיצד באמצעות ההתבסמות בפורים אפשר להתחבר אל ניצוצות החיות והקדושה שבקליפות, בחיצוניים, ולהביא ברכה בכך. בגמר השיעור עסקנו בדברי הרב הנזיר על מציאת הניצוצות והקדושה בצדדים הייצרים שבחיים, שהם הצדדים הדינאמים והזורמים שבחיים, והם תשתית המציאות. בסוף השיעור דיברנו על כך שהרב הנזיר מבחין בין שני סוגי הודאות: א. הודאה על ניצחון, ההינקמות מהאויב. ב. הודאה על ישועת ישראל, על החזרה לחיים, ודרך הבחנה זו למדנו כיצד, דווקא בפורים, אפשר להודות גם לצד טראומה וקושי.
