בפרק הזה אני שמחתי לארח אורח מיוחד, עמוס דב סילבר נולד בשנת 1984 בעיר צפת, למשפחה חרדית שעסקה בלימוד תורה. כבר בילדותו עלו בו תהיות על סמכות דתית וחברתית, כפי שניכר מתוך שאלה פשוטה אך עמוקה: מדוע השבת מתחילה דווקא כאשר הכוכבים נראים בשמיים. מכאן החל מסע חיים שמטרתו להבין את העולם לא מתוך קבלה עיוורת של כללים, אלא מתוך רצון לחקור, לערער ולברר מה באמת נכון ומה רק התקבע עם הזמן. בגיל חמש עשרה עזב את הישיבה והשתלב בחברה החילונית. בהמשך שירת שירות קרבי בגדוד נחשון של חטיבת כפיר, שם למד להכיר את המערכת מבפנים ולפתח תחושת אחריות אישית עמוקה. לאחר שחרורו מהצבא עבד, חינך, חיפש כיוונים חדשים ובעיקר לא הפסיק לשאול כיצד ניתן לחיות אחרת. דרכו הציבורית התחילה מתוך תחושת חוסר צדק ולא מתוך תיאוריה, קול שנולד מתוך מפגש יומיומי עם עוולות ולא מתוך עקרונות מופשטים. בשנת 2014 החל לפרסם ברשתות החברתיות פוסטים שעסקו במדיניות הסמים של מדינת ישראל וקראו להפסקת ההפללה של צרכני קנאביס. הקול הזה הלך והתגבש לכדי תנועה. בשנת 2017 הקים את טלגראס, רשת שפעלה באמצעות אפליקציית טלגרם וחיברה בין משתמשים, סוחרים, רופאים וקהילה רחבה. המערכת פעלה על בסיס שקיפות, אחריות אישית ואמון. מדובר היה ביוזמה חסרת תקדים שאפשרה למסחר הקנאביס להתקיים בצורה מבוזרת ולא אלימה תוך מחויבות לאיכות ובטיחות. טלגראס שירתה מאות אלפי משתמשים בישראל והיקף פעילותה הוערך בעשרות מיליוני שקלים בחודש. היא הפכה במהרה לסמל של חדשנות אזרחית, של מרד חברתי לא אלים, ושל תעוזה לשנות מציאות קיימת באמצעים טכנולוגיים וחברתיים. בשנת 2019 נעצר עמוס באוקראינה במסגרת מבצע בינלאומי בשיתוף פעולה בין משטרות וגורמי אכיפה. הוא נעצר בשדה התעופה בקייב, הצליח להימלט, והיה חופשי כמה ימים לפני שנלכד בעיר אומן והוסגר לישראל. האירוע כולו לווה בסיקור תקשורתי נרחב והפך לסיפור בעל ממדים דרמטיים. עם חזרתו לישראל הוגשו נגדו כתבי אישום חמורים שכללו ניהול ארגון פשיעה, סחר בסמים, סחיטה באיומים והלבנת הון. עמוס חתם על הסדר טיעון במסגרתו נגזרו עליו שמונה שנות מאסר. בזמן ריצוי עונשו לא חדל מלהשמיע את קולו. הוא כתב על תנאי הכליאה הקשים, ניסה לקדם את שחרורו וחשף את הלחצים שהופעלו עליו בתוך מערכת הכליאה. לדבריו, לא פעם נשללו ממנו תנאים בסיסיים, והוא ראה בכך ניסיון להשתיק אותו גם מאחורי סורג ובריח. עם שחרורו חזר עמוס לפעילות ציבורית. הוא השיק יוזמה פוליטית בשם "יש כיוון" שמטרתה לקדם שיח אזרחי חדש סביב זכויות אדם, אחריות וחירות. גם כיום הוא ממשיך לעורר דיון בשאלות של מדיניות ציבורית, מוסר אישי וחופש פרט. עבור רבים עמוס סילבר הוא דמות מוסרית שאינה מתפשרת. הוא מציג מודל של התנגדות אזרחית לא מתוך אלימות אלא מתוך עקביות, אמונה ואומץ. בעיניו צרכני קנאביס אינם עבריינים אלא אזרחים שראויים למערכת צודקת, אנושית ומכבדת. בשאלות שהוא שואל ובהתעקשותו להמשיך ולדבר גם כאשר נשללת ממנו החירות, הוא מזכיר לנו שהשאלה החופשית היא אחד הכלים החזקים ביותר שיש לאדם חופשי באמת. הוא גדל בבית חרדי, בין דפי הגמרא לקירות הישיבה, בעולם שבו שאלות הן כלי ללימוד אבל רק כל עוד הן בתוך המסגרת. ושם, בין העיון בהלכות מוקצה והגדרות של "מלאכה בשבת", הוא שאל את השאלה הראשונה ששברה את התבנית: "למה השבת מתחילה דווקא כשהכוכבים במקום מסוים בשמיים, ואז אסור פתאום להדליק אש?" זו לא הייתה שאלה הלכתית. זו הייתה שאלה על זמן, על סמכות, על אמת, על איך דברים נקבעים ומי מחליט עליהם. והשאלה הזו, כמו גרעין קטן, הלכה והבשילה בתוכו, עד שלא יכול היה עוד להתעלם ממנה. סילבר הפך לבעל שאלות. שואל מקצועי. תחילה לעצמו. אחר כך בפוסטים בודדים בפייסבוק. ולאחר מכן כקול הולך ומתגבש של דור צעיר, כואב, מסומם, אבל לא טיפש שחיפש מישהו שישאל את מה שהם לא העזו. מה הופך שאלה לאיום? עמוס לא ניסה לשנות את המערכת בדרך הפוליטית הרגילה. הוא שאל שאלות בפומבי ולא רק שאלות תאורטיות. הוא שאל דרך מעשה. הוא שאל כשפרסם סטטוסים פרובוקטיביים, כשארגן את "ליל הבאנגים הגדול", כשעודד שימוש פומבי בקנאביס ובכך ערער על חוקיותו במציאות, לא רק על הנייר. ואז המעצר הראשון. גידול של שני עציצים. מכירה לחבר. פעולה שבקהילה מסוימת הייתה נחשבת לשולית. אבל המדינה הגיבה בעוצמה. כשהמדינה שואלת אותך שאלות על מי אתה הופך? בשלב הזה כבר לא היה מדובר בעשבים. היה מדובר בשפה. במרד. בחתירה תחת סמכות. עמוס נלקח לחקירה, נעצר הפך לסמל אבל גם לבד. השאלות שלו, כמו שקרה לפילוסופים קדומים או מהפכנים מודרניים, הפכו לחרבות. הוא אמר לא פעם שהשאלות שהוא שואל לא נובעות מרצון לעורר פרובוקציה אלא מתחושת חוסר ברירה. מה קורה כשאין לך מה להפסיד? כשאתה מרגיש שכבר לקחו ממך הכול, מלבד חירות המחשבה שלך? בכלא כשהיה מבודד, לבד, נטול קשר אנושי ביקש ספר. הוא בחר את "מרד הנפילים" של איין ראנד. סיפור על אינדיבידואליזם, על חירות, על עמידה מול עולם שמתעקש לשבור אותך. הבחירה הזו לא מקרית. זה היה מכתב לעצמו. לאנושות. או אולי לאותו ילד חרדי שעדיין שואל למה לא מדליקים אש כשכוכב נעלם. עמוס כסוקרטס או דיוגנס באור השמש כמנחה הפודקאסט, הרגשתי שעמוס ניצב מולי כמו סוקרטס רגע לפני משפטו מצויד לא בכלי נשק, אלא באמת מחודדת, כזו שלא מוותרת, גם כשהיא מסוכנת. הוא לא חיפש להצדיק את עצמו, אלא להציג את השאלה. לא להוכיח שהוא צודק אלא לחשוף את הסתירה שבמערכת. כמו סוקרטס, גם עמוס הוא דמות שמסרבת לשתוק. שמאמינה ששאלה טובה היא פעולה אתית. שמעדיפה מוות אזרחי או מאסר על פני חיים נטולי חקירה. ולפעמים כשדיבר על חירות, על בושה, על מהי אמת בעירום מלא עלתה בי דווקא הדמות של דיוגנס. הפילוסוף הציני שישב בחבית, שהלך עם פנס באור השמש לחפש אדם אמיתי. גם עמוס, בדרכו, הלך עם שאלות פשוטות ונוקבות אל תוך הרחוב, העיר, המדינה ושאל בקול רם את מה שאחרים רק לחשו. הדימוי הזה עירום, אבל צודק. מבודד, אבל שלם. זהו דיוקן של שואל קיומי. שאלות כדרך חיים סילבר, גם כשהוא שותק, שואל. השאלות שלו לא תמיד פורצות בצעקה. לפעמים הן בוקעות בלילה הראשון בכלא. לפעמים הן עולות כשילד שואל אותו, "למה עשית את זה?". ולפעמים הן פשוט שם, כחלק מהאוויר שהוא נושם. הוא לא טוען שתמיד צדק. גם לא שתמיד הבין לאן הוא הולך. אבל הוא האמין בכוח של שאלה אחת שלא נותנת מנוחה לשנות מציאות. לא דרך פתק בקלפי, אלא דרך שבר, דרך סיכון, דרך תשוקה לאמת אחרת. וכמו שאמר באחד הרגעים הכי שקטים בפרק: "אני לא בטוח שטלגראס הייתה תשובה היא הייתה השאלה שלא נתנה לי לישון בלילה." היום, כשהפרק יוצא עמוס שוב בכלא פרסום הפרק הזה הוא לא אקט נ
