תיק עבודות

מגזין פורטפוליו

5.0 (3)
Design
Updated Biweekly

יובל סער, העורך הראשי של מגזין האמנות והעיצוב המקוון פורטפוליו, משוחח מדי שבוע עם יוצרות ויוצרים על עבודה, יצירה והשראה.

5d ago

פרק 288: נומה בר

פרק לייב מיוחד ממוזיאון תל אביב לאמנות עם המאייר נומה בר, בעקבות תערוכת היחיד שמושכת אלפי מבקרות ומבקרים מדי יום מאז שנפתחה. ״אנשים באים, מצלמים, מצטלמים. לא חשבתי שזה יכול להגיע לכזה קהל רחב. אנחנו תמיד בתחושת נישה, ופתאום אנחנו לא נישה. אנחנו מגיעים לקהל אחר, זה מדהים וזה כיף״. בר נולד בעפולה וגדל בעמק יזרעאל, ובחופשים הלך עם אביו, שעבד 46 שנה בקק״ל, להסתובב ביערות. ״גדלתי מוקף בכפרים ערבים ובדו־קיום, שאני לא יודע אם כבר קיים היום. לקחתי את זה איתי ואני מנסה בעבודות שלי לעסוק בצדדים שאולי לא בהכרח מתחברים״. הוא למד תקשורת חזותית בבצלאל, שם פגש את אשתו דנה, ומאז שנת 2000 הם חיים ועובדים בלונדון. ״כילד רציתי להיות צייר. לא ידענו אז מה זה מאייר או מעצב. בבצלאל הדברים התחברו, כשגיליתי את העולם של האיור. נמשכתי למקום של ציור כדרך תקשורת מיידית. היום אני יוצר משהו ותוך כמה שעות הוא מתפרסם ואנשים רואים אותו. ברחבי העולם אנשים רואים את העבודות שלי בטורים קבועים שבועיים, זה משהו שפחות קורה בתחום האמנות הפלסטית״. לצד כל זה הוא גם מרגיש אמן, ״במסירות, בהקרבה החברתית. אתה תמיד בתוך תהליך, לפעמים אתה עם אנשים והראש במקום אחר לגמרי. אין לי סדר יום, העבודה היא לא טכנית ולא צפויה. זה לא קל, אבל זה מרתק. אלה סוג של חיים שלמים כסטודנט שכל הזמן סקרן, מתבונן, חוקר. אין איזה רגע של ׳כבר עשיתי את זה׳, יש כל הזמן את הדבר הבא״. התערוכה במוזיאון תל אביב היא גם התערוכה המוזיאלית הראשונה שלו, והיא כוללת עשרות עבודות מתקופות שונות ומפרויקטים שונים, כולל אחת שנוצרה במיוחד עבור התערוכה, מחווה לקיץ בחוף הים של תל אביב, וכוללת הרבה מטקות (תצטרכו לבוא לראות בעצמכם). ״מאחורי כל דבר יש סיפור, וכל סיפור אפשר לצייר. לפעמים מילה אחת או שתיים מספיקות״.
Aug 9

פרק 287: מאיה בש

מאיה בש היא מעצבת אופנה שלא תכננה להיות כזאת, אחרי שעלתה לארץ בגיל 12 מברית המועצות, תוך כדי מלחמת המפרץ. ״הייתי בגיל ההתבגרות והייתי רוסיה, זה לא היה מגניב להיות רוסיה. היה לי דארק אז רציתי לעשות יפה – ואופנה זה יפה״. ללימודים בשנקר התקבלה מיד אחרי השירות הצבאי, ומזה 20 שנה שהיא בעלת סטודיו ומותג עצמאי עם חנות בגן החשמל בתל אביב. בש מגדירה את עצמה כמעצבת שמאמינה בשיתופי פעולה. אחד הראשונים שיצרה היה עם האמנית זויה צ׳רקסקי, שהתחיל ב־2013 וכלל ליין של בגדים מבד עם ציוריה של צ׳רקסקי, שמתארת טיפוסים תל אביביים שלובשים את בגדיה של בש. ״אני מעניקה חשיבות לזה שרעיונות יהיו מעגליים. שהדברים יקבלו סגירה נכונה״. בשנים האחרונות היא מעצבת לא מעט גם לעולם המחול, עניין שהתחיל אחרי שהתחילה לרקוד בעצמה בקבוצת מחול ביפו. אחד הפרויקטים היה שיתוף פעולה עם הכוריאוגרפית גלית ליס, ובימים אלה היא עובדת עם הכוריאוגרפית עדי חנן על עיצוב תלבושות להפקה של ״הנסיך הקטן״ באופרה בווינה. ״זה מעניין אותי גם מבחינה אנטומית. איך הגוף זז בבגד. אני יכולה להבין הסברי תנועה, יכולים לתת לי מילים ואני יכולה לראות את הקונספט״. במהלך 20 השנים שבהן היא פעילה, היא הבינה שהיא חייבת ליהנות מהעבודה, ובשנה האחרונה התווסף לזה גם הגילוי שהיא נהנית ללמד – בקורס שהעבירה בחוג לעיצוב אופנה בבית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה. ״אני לא שורדת - זו הבחירה שלי, זה המקצוע שבחרתי. מתלווים לזה קשיים אבל זה חייב לבוא עם הנאה, זו דרך חיים״.
Aug 2

פרק 286: תמיר גינץ

תמיר גינץ הוא כוריאוגרף, רקדן, מרצה, יזם ומייסד שותף של להקת המחול קמע, שאוטוטו חוגגת יום הולדת 25. את הלהקה, שפועלת בדרום הארץ, הקים בתחילה כפרויקט ספציפי ומתוך רצון לרקוד את הקושי שנבע מתוך משבר אישי, כשבנו אובחן על הספקטרום האוטיסטי. ״קראתי לזה קמע כי חשבתי שזה יביא לי מזל טוב״. בעקבות ההצלחה של היצירה הראשונה, ״גן נעול״, נולדה הלהקה, שמונה היום 26 רקדנים ורקדניות במשרה מלאה. ״אנחנו להקת המחול שמעלה הכי הרבה יצירות בשנה – כ־120 יצירות. השנה היו לנו 13 יצירות ברפרטואר; רק בשבוע שעבר היו לנו חמש הופעות״. את הסגנון האמנותי שלו הוא מגדיר ככזה שמונע מרגש. ״יש כוריאוגרפים שעוסקים במחקר תנועתי. העולם שלי הוא תמיד עולם דרמטי. התנועות נוצרות מתוך דו שיח ומתוך רגש. אני חושב שזה גם סוד ההצלחה של קמע – שהצופים עוברים איתנו מסע רגשי״. ביצירה האחרונה של הלהקה, ״ערגה״, הוא הכניס גם רגש מתוך חייהם הפרטיים של שאר הרקדנים. כך, לדבריו, הוא יודע שהיצירה תדבר לעוד אנשים. ״בשנים הראשונות הייתי עסוק בהאם זה יעבוד, מה יגידו המבקרים. היום אני משוחרר מזה. אני יודע מי אני ואני יודע מה אני, ואני צריך להאמין שהקהל מספיק אינטליגנטי ומספיק סבלני. אני יוצר מתוך מה שאני רוצה להגיד״. המחול, מבחינתו, מעניק גם נעורי נצח (״אני עובד עם אנשים צעירים, שיש להם גם את היכולת להביא קהל צעיר״), ובשלוש השנים האחרונות הוא מצא את עצמו לא פעם, כמנהל להקה, דואג לרקדנים שלו יותר מלעצמו. ״ברגע שמתחילה מלחמה אני מתקשר לרקדנים שלי, אני מגויס אליהם, לא אכפת לי שייפול עליי טיל. בשנים האחרונות הבנו שהעולם סגר עלינו, ושחייבים לייצר שינוי במדינה הזו ובאיך שהיא מתנהלת, קודם כל בשבילנו – האנשים השפויים״.
Jul 26

פרק 285: אושיר אסבן

אושיר אסבן הוא אדריכל שחי ונושם עיצוב ואדריכלות עוד מילדות ״בכל דבר שאני עושה בחיים שלי. אני יודע לדמיין את החלל, לראות את התכנית הופכת לתלת־ממד בדמיון, לחבר את החומרים ולהבין אם זה עובד או לא עובד״. הוא למד אדריכלות באוניברסיטת אריאל ולאחר מכן עבד במשך שמונה שנים אצל דנה אוברזון (״חיבור מושלם״). היום הוא עובד כעצמאי שמתכנן ומעצב בתי ודירות מגורים, בתי מלון וחללים נוספים בארץ ובחו״ל. ״מה שמאפיין אותי כאדריכל הם בעיקר הפרטים הקטנים שמגיעים לא לשם קישוט, אלא כשפה אדריכלית. אני יודע להגיד אם האדריכלות שלי טובה אם היו בה מספיק פרטים וחיבורים מעניינים בין חומרים שיוצרים את הסימפוניה״. אחד הפרויקטים שהכי מזוהים עם השפה שלו מבחינתו הוא העיצוב של הדירה הפרטית של בן זוגו ושלו – בית מודולרי שמבוסס על לופט גדול שיודע להיסגר ולהיפתח לחדרים. בתחום המסחרי הוא גאה במיוחד במלון שעיצב בדיסלדורף בתקופת הקורונה, שכולל משחק עם גובה התקרות, התאמה לאמנות טקסטיל מיוון ועוד. ״זה לא היה המלון הראשון שעשיתי, אבל הרגשתי שהוא כל כך נכון״. השלב שהוא הכי אוהב בתהליך העבודה הוא ״יום הצגת החלופות״: ״זה השלב שהכי מקפיץ לי את הלב, בקטע טוב. אני מתכנן על נייר פרגמנט ורק אחרי מעביר למחשב, מדפיס את כל האביזרים וכשאנחנו פורסים את הכל על השולחן והלקוחות מגיעים – זה מבחינתי החלק הכי כיפי״. ואם יש דבר שהוא מנסה להמנע ממנו זה טרנדים אינסטגרמיים (בארץ ובעולם). ״כל דבר שאני שואב ממנו השראה, אני מנסה קודם כל להבין למה אני אוהב אותו, כדי שהוא לא יהיה קופי־פייסט. אומרים שכשאתה רוצה לעשות משהו בהשראת משהו אחר – אתה לא צריך להעתיק, אלא לעשות אותו טוב יותר״.
Jul 19

פרק 284: דורון צברי

דורון צברי הוא במאי, מרצה ואקטיביסט שפעיל כבר למעלה משלושה עשורים. הוא בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וסרט הגמר שלו, ״האח של דריקס״, היתה נקודת הפתיחה שהובילה לקריירה ענפה שבמסגרתה יצר סרטים וסדרות, בדגש על דוקו. על הפרויקט האחרון שלו, ״סיכוי להינצל״ (yes) – סדרה תיעודית על אביתר בנאי, הוא עבד 11 שנים. ״אני מכיר את התחושה הזאת שמשהו שלך יוצא ומתפוצץ, אבל אביתר לא דומה לשום דבר. בזכות המפגש עם אביתר הפכתי לאדם טוב יותר״. על אביתר בנאי הוא אומר שהוא ״איש מואר, אבל בשיחות איתו אני צריך לראות את המקומות החשוכים כדי להאמין. אם אני אראה את החושך – אני אאמין לאור. אני אדם מאמין, המון שנים האמנתי בקולנוע ואמנות – זו היתה המהות והמשמעות. אמנות יכולה לשנות את המציאות ובשם זה פעלתי. רציתי שסרטים שלי ישנו את המציאות ובכל פעם התאכזבתי שזה לא קרה״. אבל זה כן קרה, בין השאר במקרה של ״המדריך למהפכה״ שיצר עם אורי ענבר (2010). ״15 שנה הקדשנו למלחמה ברשות השידור. חוק התאגיד שעבר בסוף בכנסת הוא חוק שכתבנו יחד עם עו״ד מיכאל ספרד, ובסוף קם התאגיד, כך שיש לי גם מניות בהקמתו״. כשעבד במשך שלוש שנים על ״מגש הכסף״ (2011) שיצר יחד עם אמיר בן דוד, היה בטוח ש״הסדרה תצא ותפיל את ביבי. שלושה חודשים אחרי נכנסתי לדיכאון כי הבנתי שביבי לא נפל״. מה שמאפיין מבחינתו את העבודות שלו - הוא רגש. ״בגלל שעברתי כל כך הרבה גלגולים, אני מבין את הישראליות ועסוק בה בכל הגוונים שלה. אני יודע לעבוד במינונים שמפעילים את הצופה, לדעת ללחוץ נכון על כפתורים. הכי אני אוהב לספר סיפורים ולגעת באנשים״.
Jul 12

פרק 283: ברק רותם

ברק רותם הוא אמן (או אמן וידיאו, כמו שהוא נוטה להגדיר את עצמו), בוגר המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, שבשנתיים האחרונות עובד בעיקר ביצירה של עבודות בתנועה ב־AI. בימים אלה הוא מציג עבודות חדשות בביאנלה לאמנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל ובשבוע העיצוב ירושלים, אחרי שבשנה האחרונה הציג בתערוכות נוספות וגם השתתף בביאנלה לאמנות באיחוד האמירויות. הוא חשב שיהיה יוצר דוקו, אחרי שפרויקט הגמר שלו בבצלאל, הסרט ״אריזות״, הגיע ליס דוקו, וגם כשהוא יוצר היום עם הבינה המלאכותית, הוא בונה את העבודות כך שהוא לעיתים מעמדת הבמאי המתעד. ״אחד הדברים שהניעו אותי לעבוד עם הבינה הוא שהכל עוד היה נראה קצת אותו הדבר. הרבה אנשים עדיין מתלהבים ממה שהכלי יודע לעשות, ולא ממה שאפשר לעשות איתו. לעבודות שלי אני מנסה כל הזמן להכניס טקסטורה ועומק, שיהיה בהן קצת יותר משטיחות הזו שהבינה מאומנת ליצור״. העבודה במוזיאון ארץ ישראל שנקראת ״קוד מוזה״, מבוססת על התמה השנתית – מעשים וימים – ועל הפואמה של הסיודוס שנושאת את השם. ״ניסיתי להכניס אליה את עבודת הכפיים. יש בה אדמה, מעדרים, שברים. מפגש בין מסורת למשהו חדש, בין קראפט לקוד״. בשבוע העיצוב הוא יצר עבודה תחת התמה ״שער נצחון״, שאליה יצק את התחושות של ״ברק בן ה־16 שרוצה להרגיש שייך. זו הקרנה על משטח נירוסטה של כל מיני גופים מתחרויות ספורט שמשוכפלים, ומגיעים לקרב בין לבין״. על עבודה עם בינה הוא אומר ש״הכל כבר נעשה, צריך רק לפתח טעם. הרגע שאתה עומד מול התוכנה הוא הרגע שבו נכנס הטעם, הרגע הקסום שצריך לבחור בו נכון״. עם הזמן, הוא מספר, העבודה עם הבינה העניקה לו אפשרות לעבוד עם ״צוות״. ״אני הצוות: אני יכול להיות הצלם, התאורן, המאפר והסטייליסט. כשעסקתי בעולמות הצילום והעריכה נתתי מעצמי 15 אחוז, היום אני מרגיש שאני ב־70 אחוז שלי. הבינה מאפשרת לי לבטא את עצמי״.סלון הקיץ של הביאנלה במוז״אימי שישי בחודש יולי בשעה 11:00להזמנת כרטיסים >>>
Jul 5

פרק 282: מיכל קסטיאל

מיכל קסטיאל היא דיקאנית בית הספר לעיצוב וחדשנות של המכללה למנהל, כשמאחוריה שנים רבות וקילומטראז' ארוך של פעילות באקדמיה בתחום העיצוב, וכמעצבת בעצמה. ״בתקופה שאנחנו נמצאים בה, חדשנות היא המפתח להכל. אני לא נגד יפה, יפה זה חשוב, אבל עיצוב צריך להיות חדשני, כזה שמבין את הסביבה ומושיט יד לגעת בה״. האקדמיה בעיניה נמצאת היום בתקופת מעבר משמעותית, והתפקיד שלה הוא ״להיות מגדלור, ובאותה נשימה להתחבר למה שקורה בעולם העבודה והתעסוקה. ללמוד עיצוב זה לא רק לדעת לעשות דימוי טוב. זה המון פילוסופיה, משמעות, היסטוריה - כדי שלא נחיה כולנו בחלל ריק של AI״. אחד הפרויקטים המשמעותיים שהיא היתה אמונה עליהם בשנים האחרונות הוא האינקובטור – קליניקה לעיצוב מכליל שמשלב אנשים מהאקדמיה יחד עם התעשייה. ״זה מחקר אמיתי, חיבור של עיצוב והבנה של איזה שוני הוא יכול לייצר בעולם. הפרויקט הראשון עסק באובדנות בקרב אוטיסטים בגיל ההתבגרות (״זה גם נותן לעיצוב משמעות וגם מאפשר לעבוד באופן בינתחומי״). פרויקטים אחרים עסקו בשילוט, בפקקי תנועה ובתחומים נוספים שמשלבים בין עיצוב למתן פתרונות פרקטיים לבעיות יומיומיות. בימים אלה מציג בית הספר בחממה של הביאנלה לאמנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, תערוכה בשם ״״המכון לחקר אמיתות מומצאות 3026״, שמתפקדת כ״מכון לאמיתות מומצאות״ – ״פרויקט ספקולטיבי ומלא הומור, שגם כולל מראה ביקורתית ואתית על החיים שלנו פה היום״. מוזמנים ומוזמנות.
Jun 28

פרק 281: בן שנפר

בן שנפר הוא מעצב בכיר בצוות Copilot של מיקרוסופט ישראל מחקר ופיתוח, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, וגם יוצר וקריאייטיב דירקטור ש״מייצר חוויות אנושיות - גם במיקרוסופט וגם בחוץ״. הפרויקט המשמעותי האחרון שהיה מעורב בו הוא ״מורפוזה״ – תצוגת אופנה שלבשנקר בשיתוף עיריית תל־אביב-יפו, שבמסגרתה צעדו על המסלול 11 פצועים ופצועות ממלחמת חרבות ברזל, במערכות לבוש שעיצבו עבורם סטודנטיות משנקר – כאלה שלא מנסות להסתיר את הפציעה. זה היה תהליך ארוך שראשיתו בהרצאת אורח בשנקר (״בסוף צריך רגע להוריד רעיונות טובים למצגת״), וסופו באינספור תגובות שהתקבלו ועדיין מתקבלות מהקהל הרחב שנפגש עם הפרויקט. ״זה פרויקט הוליסטי ורחב שאיפשר לי לגעת בכל הממשקים עם הקהל, כמפיק, מנהל אמנותי, במאי וכוח מניע, שצריך לשכנע שיש מקום לדבר הזה ושהוא צריך לקרות במרחב הציבורי. ״הרגשתי שיש הזדמנות לספר סיפור שלא תמיד יש לו מקום – איך אנחנו כחברה מגיבים לפצע ולגוף שהשתנה, בטח בתוך המציאות הכאוטית שאנחנו חיים בה. זה התפקיד שלנו כמעצבים, לדבר על הזמן ועל המקום שאנחנו פועלים ממנו, והבנתי שאנחנו נוגעים בלב ליבה של המציאות הישראלית״. על תפקידו במיקרוסופט הוא אומר ש״היום התפקיד של מעצב הוא נקודת המפגש עם הקהל – לייצר גשר טכנולוגי בין משתמשי הקצה לאנשים שמפתחים את הטכנולוגיה, לדאוג לזה שהיא תוצג בצורה שנעימה לעין ולספר סיפור יותר רחב שמייצר ערך גם לחברה וגם ללקוחות״. העבודה שלו אף פעם לא מתחילה מהפורמט, אלא מהרעיון. ״הפורמט הוא תוצר לוואי של היצירה. חשוב לי לעשות דברים הוליסטיים, וזה יכול להיות כל פעם בפורמט משתנה. היתרון בעולם של חוויות משתמש דיגיטליות הוא צירוף המקשים Control+Z״. על מהפכת ה־AI הוא אומר ״אני חושב שבסוף, כמו כל מהפכה, היא מקדמת את האנושות. התפקיד שלנו הוא לקחת אותה למקומות טובים״.

5

out of 5

3 Ratings

יובל סער, העורך הראשי של מגזין האמנות והעיצוב המקוון פורטפוליו, משוחח מדי שבוע עם יוצרות ויוצרים על עבודה, יצירה והשראה.

Creator

מגזין פורטפוליו
Years Active

2021 - 2026
Episodes

288
Rating

Clean
Copyright

© prtfl.co.il 2023
Show Website

תיק עבודות