תיק עבודות

מגזין פורטפוליו
  • 5.0 (3)
  • Design
  • Updated Biweekly

יובל סער, העורך הראשי של מגזין האמנות והעיצוב המקוון פורטפוליו, משוחח מדי שבוע עם יוצרות ויוצרים על עבודה, יצירה והשראה.

  1. 1d ago

    פרק 292: מאיה איש שלום

    המאיירת מאיה איש שלום היתה בטוחה שתלמד עיצוב אופנה. מכיתה ח׳ תפרה לעצמה את כל הבגדים על מכונת תפירה שקנה לה סבא, כולל דברים ״מוגזמים ומשונים״, ואת שמלת הכלה שלה תפרה בעצמה. מה שהטה את הכף היתה ההבנה ש״בתקשורת חזותית אפשר לגעת בכל נושא בעולם״. פרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל עסק בזיכרון: היא פרסמה קול קורא, קיבלה כ־400 זיכרונות ילדות מזרים, איירה 30 מהם וציירה את עצמה כילדה בתוך הזיכרונות של אחרים. גם הרומן הגרפי שאיירה, Homebound, מבוסס במידה מסוימת על חוויותיה האישיות אחרי שחיה שבע שנים בניו יורק וחזרה ארצה בתקופת הקורונה, לבית שכבר לא היה בדיוק הבית שהכירה.  זהו ספר מקסים של 160 עמודים בלי מילה אחת, על אישה שיורדת מרכבת ומטיילת עם מזוודת טרולי בין בתים - קטן מדי, גדול מדי, פנטסטי מדי - בחיפוש אחר בית. הדמויות שלה מספרות את הרגש דרך הגוף, לא דרך הבעות הפנים. איש שלום עובדת לא מעט עבור העיתונות, מאיור לניו יורקר בתקופת הקורונה על אימהות יחידניות בבידוד, ועד לאיור לכתבה בהארץ על ״האבולוציה של האבולוציה״. לצד זה יצרה לאחרונה פרויקטים למחלקת החינוך של הספרייה הלאומית, שם איירה בין השאר כרטיס פופ־אפ משלוש שכבות שמזמין ילדים להרכיב סיפורים משלהם. לא מזמן איירה גם עבור אירועי בתים מבפנים, בירושלים ובתל אביב - ״אלה תכלס שני הדברים שאני הכי אוהבת לאייר - בתים ואנשים״. בשנה האחרונה היא הציגה את ״ברכת שלום״ במסגרת פסטיבל אאוטליין בכיכר ספרא בירושלים - איורים אישיים ברובם, שאיירה מחדש בפורמט של שני מטר; וגם  ציירה את ציור הקיר הראשון שלה, בבית ספר בחריש (״שלושה ימים בלי לחשוב״). את הקירות בבית ה״חדש״ שעברה אליו לפני כמעט שנה עוד לא אבזרה, אבל אנחנו סומכים עליה.

  2. Sep 6

    פרק 291: אבישג שאר־ישוב

    אבישג שאר־ישוב היא צלמת עיתונות ודוקומנטרית, שעובדת בתחום כבר 16 שנה. בין תצלומיה המוכרים ואלה שהפכו אותה לסטארית מקומית הם אלה של בנימין ושרה נתניהו בחגיגות המימונה ושל איילת שקד אל מול שולחן ריק. בארבע השנים האחרונות וחצי היא יוצרת ומצלמת גם עבור הניו יורק טיימס – דבר שהתגלגל קצת במקרה, אחרי שהיתה בטוחה שאחד מעורכי העיתון בכלל שנא את העבודות שלה. היא לא למדה צילום מעולם, והחלה את דרכה כצלמת שסיקרה בעיקר אסונות (ולא חסרים כאלה אצלנו). לאורך כל השנים היא עובדת במקביל על צילומי עיתונות ועל פרויקטים אישיים שלה, גם הם מתחילים לפעמים מעבודה. בין אלה נמצא גם הפרויקט שבמסגרתו היא מתעדת כבר למעלה מעשור קהילות אקולוגיות ברחבי הארץ (״אולי זו תהיה תערוכת היחיד הראשונה שלי״), וזה שצילמה בנורבגיה כשהגשימה חלום לשחות עם לוויתני אורקה. בשבוע הראשון של המלחמה היא נשלחה לצלם שורדות ושורדים מ־7 באוקטובר ולתעד את עדויותיהם. סדרת הפורטרטים פורסמה בשער ובכפולת עמודים בניו יורק טיימס וזכתה בתמונת השנה של יוניסף. ״פתאום מצאתי את עצמי מול שורדים, כשאין איתי כתב, ואני לא יכולה רק לצלם אותם - מישהו צריך לתעד את הסיפור שלהם. חלקם סיפרו לי לראשונה את מה שעבר עליהם. הבנתי שזה תיעוד שמישהו חייב לכתוב אותו. ואיכשהו, לא משנה לאן הגעתי, לא משנה באיזה שעה צילמתי - תמיד היתה שם איזו קרן אור״. אחד הדברים שמושכים אותה בצילום הוא חוסר הוודאות. ״אני מגיעה למקום שהכי לא סביר שיהיה בו תמונה טובה, ופתאום קורה משהו״. בעידן הבינה המלאכותית היא מאמינה שצילום עיתונאי חשוב אפילו יותר, כי התפקיד שלה הוא להביא את האמת. ״המחמאה הכי טובה שנותנים לי כצלמת, היא שהצילום שלי נראה כמו ציור. אני לא יודעת לצייר, וזה גורם להרגיש כאילו פרצתי את המדיום, כאילו הצלחתי לצייר באור״.

  3. Aug 30

    פרק 290: עידית סוסליק

    עידית סוסליק היא חוקרת מחול, מרצה, כותבת ורקדנית (למרות שהיא כבר לא מגדירה את עצמה ככזו) - שבשנים האחרונות מתמקדת במחקר ובכתיבה על מחול ישראלי. ״מבחינתי כתיבה היא אקט של תקשורת, היא ה־being שאני הכי מלאה בו בעולם, המקום שבו אני הכי חשופה״.  בתחילת שנת 2023 חשפה את תהליך הכתיבה שלה גם מול קהל במסגרת התערוכה ״דמיינו מוזיאון (או: הגוף הזוכר)״ במוזיאון תל אביב, שבמסגרתה הזמינה אותה האוצרת רותי דירקטור להשתתף בתהליך פרפורמטיבי, לצד ניב שינפלד ואורן לאור, שעל עבודתם היא כותבת ספר.  סוסליק מגיעה מעולמות הפלמנקו, וגם את לימודיה האקדמיים הקדישה למחול הספרדי (הדוקטורט שלה עסק בפלמנקו ופיוז׳ן). ״לי היה ברור מתחילת המסע שאכתוב דוקטורט על פלמנקו. זה סוג של ריקוד שבאמת מזמין לצלול למעמקים רגשיים שהם שונים ממחול אחר. זו חוויה מאוד חשופה, גם בתהומות של העצב וגם באקסטזה של השמחה״.   היא רואה את עצמה כשליחה של השדה שבו היא עובדת: ״אני אוהבת את הגם וגם, אבל במיוחד את ההתעסקות עם המילה. מילים מעסיקות אותי והן כל כך מקודשות עבורי, שלפעמים לוקח לי שבוע להעלות פוסט לפייסבוק״ (וזו הסיבה, אם אתם שואלים, שבגללה אין לה אינסטגרם).  ״בחרתי לוותר על להיות מבקרת כי הרגשתי שזה גורם לי מועקה אמיתית לכתוב טקסט שבסיומו יש ציפייה שאתן פסקת פאנץ׳; אבל את כל ההרצאות והשיחות שלי אני מסיימת ב׳לכו לראות מחול ישראלי׳״. אנחנו מחזקים.

  4. Aug 23

    פרק 289: סנדרה וייל

    סנדרה וייל היא אוצרת, אקטיביסטית והמנהלת של מגזין III, מוזיאון לאמנות עכשווית בשטוקהולם, וגם של השלוחה שלו ביפו, שפועלת מאז 2018. את מגזין III בשוודיה הקים אביה, רוברט וייל, יחד עם דיוויד נוימן שניהל אותו עד השנה שעברה, ואותו החליפה בתפקיד. וייל נולדה וגדלה בשוודיה, והגיע לארץ לפני 30 שנה. ״באתי כמו יהודיה טובה, התכוונתי לבוא לחצי שנה. התחלתי ללמוד פה באוניברסיטה ופגשתי אנשי תרבות ואמנות שרצו לשנות את העולם ולעשות אותו יותר טוב״. היא עשתה עלייה רשמית, ומאז חיה ופועלת על קו ישראל־שוודיה. במהלך השנים יצרה קשרים ושיתופי פעולה בין המדינות, בין השאר בתצוגה של אמנים ואמניות מישראל בשוודיה, ביניהם גם כאלה מהחברה הערבית, מבקשות מקלט מאפריקה ועוד. במגזין III היא עובדת לצד האוצרת כרמית גלילי, ויחד גם אצרו את התערוכה הנוכחית במקום - So Let Us Now Begin at the Beginning, שבה מוצגות עבודות של ארבעה אמנים בינלאומיים מתוך אוסף מגזין III - כריסטיאן בולטנסקי, פול צ׳אן, ג׳ונתן מונק וטוני אורסלר; יחד עם עבודות של שתי אמניות מקומיות - יעל בורשטיין וסמאח שחאדה. כמי שנמצאת באינטראקציה רציפה עם אמנים ומוסדות אמנות בעולם, וייל שמה לעצמה למטרה לגרום להם להבין ש״אנחנו לא הממשלה. אני חיה ונושמת את האווירה הזו כי אני בין מדינות כל הזמן. לקח לנו הרבה זמן להחליט שאנחנו מציגים עבודות מהאוסף, אבל הבנו שאם לא נעשה את זה – אנחנו מחרימים את עצמנו. הדבר הכי חשוב שיש לי לעשות הוא לספר איך אנחנו עובדים. אני מבינה את האמנים בעולם ואת הדרך שבה הם מסתכלים עלינו, אבל באותה צורה חשוב לספר גם מה אנחנו עושים״.

  5. Aug 16

    פרק 288: נומה בר

    פרק לייב מיוחד ממוזיאון תל אביב לאמנות עם המאייר נומה בר, בעקבות תערוכת היחיד שמושכת אלפי מבקרות ומבקרים מדי יום מאז שנפתחה. ״אנשים באים, מצלמים, מצטלמים. לא חשבתי שזה יכול להגיע לכזה קהל רחב. אנחנו תמיד בתחושת נישה, ופתאום אנחנו לא נישה. אנחנו מגיעים לקהל אחר, זה מדהים וזה כיף״.  בר נולד בעפולה וגדל בעמק יזרעאל, ובחופשים הלך עם אביו, שעבד 46 שנה בקק״ל, להסתובב ביערות. ״גדלתי מוקף בכפרים ערבים ובדו־קיום, שאני לא יודע אם כבר קיים היום. לקחתי את זה איתי ואני מנסה בעבודות שלי לעסוק בצדדים שאולי לא בהכרח מתחברים״. הוא למד תקשורת חזותית בבצלאל, שם פגש את אשתו דנה, ומאז שנת 2000 הם חיים ועובדים בלונדון. ״כילד רציתי להיות צייר. לא ידענו אז מה זה מאייר או מעצב. בבצלאל הדברים התחברו, כשגיליתי את העולם של האיור. נמשכתי למקום של ציור כדרך תקשורת מיידית. היום אני יוצר משהו ותוך כמה שעות הוא מתפרסם ואנשים רואים אותו. ברחבי העולם אנשים רואים את העבודות שלי בטורים קבועים שבועיים, זה משהו שפחות קורה בתחום האמנות הפלסטית״. לצד כל זה הוא גם מרגיש אמן, ״במסירות, בהקרבה החברתית. אתה תמיד בתוך תהליך, לפעמים אתה עם אנשים והראש במקום אחר לגמרי. אין לי סדר יום, העבודה היא לא טכנית ולא צפויה. זה לא קל, אבל זה מרתק. אלה סוג של חיים שלמים כסטודנט שכל הזמן סקרן, מתבונן, חוקר. אין איזה רגע של ׳כבר עשיתי את זה׳, יש כל הזמן את הדבר הבא״. התערוכה במוזיאון תל אביב היא גם התערוכה המוזיאלית הראשונה שלו, והיא כוללת עשרות עבודות מתקופות שונות ומפרויקטים שונים, כולל אחת שנוצרה במיוחד עבור התערוכה, מחווה לקיץ בחוף הים של תל אביב, וכוללת הרבה מטקות (תצטרכו לבוא לראות בעצמכם). ״מאחורי כל דבר יש סיפור, וכל סיפור אפשר לצייר. לפעמים מילה אחת או שתיים מספיקות״.

  6. Aug 9

    פרק 287: מאיה בש

    מאיה בש היא מעצבת אופנה שלא תכננה להיות כזאת, אחרי שעלתה לארץ בגיל 12 מברית המועצות, תוך כדי מלחמת המפרץ. ״הייתי בגיל ההתבגרות והייתי רוסיה, זה לא היה מגניב להיות רוסיה. היה לי דארק אז רציתי לעשות יפה – ואופנה זה יפה״. ללימודים בשנקר התקבלה מיד אחרי השירות הצבאי, ומזה 20 שנה שהיא בעלת סטודיו ומותג עצמאי עם חנות בגן החשמל בתל אביב. בש מגדירה את עצמה כמעצבת שמאמינה בשיתופי פעולה. אחד הראשונים שיצרה היה עם האמנית זויה צ׳רקסקי, שהתחיל ב־2013 וכלל ליין של בגדים מבד עם ציוריה של צ׳רקסקי, שמתארת טיפוסים תל אביביים שלובשים את בגדיה של בש. ״אני מעניקה חשיבות לזה שרעיונות יהיו מעגליים. שהדברים יקבלו סגירה נכונה״. בשנים האחרונות היא מעצבת לא מעט גם לעולם המחול, עניין שהתחיל אחרי שהתחילה לרקוד בעצמה בקבוצת מחול ביפו. אחד הפרויקטים היה שיתוף פעולה עם הכוריאוגרפית גלית ליס, ובימים אלה היא עובדת עם הכוריאוגרפית עדי חנן על עיצוב תלבושות להפקה של ״הנסיך הקטן״ באופרה בווינה. ״זה מעניין אותי גם מבחינה אנטומית. איך הגוף זז בבגד. אני יכולה להבין הסברי תנועה, יכולים לתת לי מילים ואני יכולה לראות את הקונספט״. במהלך 20 השנים שבהן היא פעילה, היא הבינה שהיא חייבת ליהנות מהעבודה, ובשנה האחרונה התווסף לזה גם הגילוי שהיא נהנית ללמד – בקורס שהעבירה בחוג לעיצוב אופנה בבית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה. ״אני לא שורדת - זו הבחירה שלי, זה המקצוע שבחרתי. מתלווים לזה קשיים אבל זה חייב לבוא עם הנאה, זו דרך חיים״.

  7. Aug 2

    פרק 286: תמיר גינץ

    תמיר גינץ הוא כוריאוגרף, רקדן, מרצה, יזם ומייסד שותף של להקת המחול קמע, שאוטוטו חוגגת יום הולדת 25. את הלהקה, שפועלת  בדרום הארץ, הקים בתחילה כפרויקט ספציפי ומתוך רצון לרקוד את הקושי שנבע מתוך משבר אישי, כשבנו אובחן על הספקטרום האוטיסטי. ״קראתי לזה קמע כי חשבתי שזה יביא לי מזל טוב״. בעקבות ההצלחה של היצירה הראשונה, ״גן נעול״, נולדה הלהקה, שמונה היום 26 רקדנים ורקדניות במשרה מלאה. ״אנחנו להקת המחול שמעלה הכי הרבה יצירות בשנה – כ־120 יצירות. השנה היו לנו 13 יצירות ברפרטואר; רק בשבוע שעבר היו לנו חמש הופעות״. את הסגנון האמנותי שלו הוא מגדיר ככזה שמונע מרגש. ״יש כוריאוגרפים שעוסקים במחקר תנועתי. העולם שלי הוא תמיד עולם דרמטי. התנועות נוצרות מתוך דו שיח ומתוך רגש. אני חושב שזה גם סוד ההצלחה של קמע – שהצופים עוברים איתנו מסע רגשי״. ביצירה האחרונה של הלהקה, ״ערגה״, הוא הכניס גם רגש מתוך חייהם הפרטיים של שאר הרקדנים. כך, לדבריו, הוא יודע שהיצירה תדבר לעוד אנשים. ״בשנים הראשונות הייתי עסוק בהאם זה יעבוד, מה יגידו המבקרים. היום אני משוחרר מזה. אני יודע מי אני ואני יודע מה אני, ואני צריך להאמין שהקהל מספיק אינטליגנטי ומספיק סבלני. אני יוצר מתוך מה שאני רוצה להגיד״. המחול, מבחינתו, מעניק גם נעורי נצח (״אני עובד עם אנשים צעירים, שיש להם גם את היכולת להביא קהל צעיר״), ובשלוש השנים האחרונות הוא מצא את עצמו לא פעם, כמנהל להקה, דואג לרקדנים שלו יותר מלעצמו. ״ברגע שמתחילה מלחמה אני מתקשר לרקדנים שלי, אני מגויס אליהם, לא אכפת לי שייפול עליי טיל. בשנים האחרונות הבנו שהעולם סגר עלינו, ושחייבים לייצר שינוי במדינה הזו ובאיך שהיא מתנהלת, קודם כל בשבילנו – האנשים השפויים״.

  8. Jul 26

    פרק 285: אושיר אסבן

    אושיר אסבן הוא אדריכל שחי ונושם עיצוב ואדריכלות עוד מילדות ״בכל דבר שאני עושה בחיים שלי. אני יודע לדמיין את החלל, לראות את התכנית הופכת לתלת־ממד בדמיון, לחבר את החומרים ולהבין אם זה עובד או לא עובד״. הוא למד אדריכלות באוניברסיטת אריאל ולאחר מכן עבד במשך שמונה שנים אצל דנה אוברזון (״חיבור מושלם״). היום הוא עובד כעצמאי שמתכנן ומעצב בתי ודירות מגורים, בתי מלון וחללים נוספים בארץ ובחו״ל. ״מה שמאפיין אותי כאדריכל הם בעיקר הפרטים הקטנים שמגיעים לא לשם קישוט, אלא כשפה אדריכלית. אני יודע להגיד אם האדריכלות שלי טובה אם היו בה מספיק פרטים וחיבורים מעניינים בין חומרים שיוצרים את הסימפוניה״. אחד הפרויקטים שהכי מזוהים עם השפה שלו מבחינתו הוא העיצוב של הדירה הפרטית של בן זוגו ושלו – בית מודולרי שמבוסס על לופט גדול שיודע להיסגר ולהיפתח לחדרים. בתחום המסחרי הוא גאה במיוחד במלון שעיצב בדיסלדורף בתקופת הקורונה, שכולל משחק עם גובה התקרות, התאמה לאמנות טקסטיל מיוון ועוד. ״זה לא היה המלון הראשון שעשיתי, אבל הרגשתי שהוא כל כך נכון״. השלב שהוא הכי אוהב בתהליך העבודה הוא ״יום הצגת החלופות״: ״זה השלב שהכי מקפיץ לי את הלב, בקטע טוב. אני מתכנן על נייר פרגמנט ורק אחרי מעביר למחשב, מדפיס את כל האביזרים וכשאנחנו פורסים את הכל על השולחן והלקוחות מגיעים – זה מבחינתי החלק הכי כיפי״. ואם יש דבר שהוא מנסה להמנע ממנו זה טרנדים אינסטגרמיים (בארץ ובעולם). ״כל דבר שאני שואב ממנו השראה, אני מנסה קודם כל להבין למה אני אוהב אותו, כדי שהוא לא יהיה קופי־פייסט. אומרים שכשאתה רוצה לעשות משהו בהשראת משהו אחר – אתה לא צריך להעתיק, אלא לעשות אותו טוב יותר״.

See All (292)

Ratings & Reviews

5
out of 5
3 Ratings

About

יובל סער, העורך הראשי של מגזין האמנות והעיצוב המקוון פורטפוליו, משוחח מדי שבוע עם יוצרות ויוצרים על עבודה, יצירה והשראה.

Information

  • Creator
    מגזין פורטפוליו
  • Years Active
    2021 - 2026
  • Episodes
    292
  • Rating
    Clean
  • Copyright
    © prtfl.co.il 2023
  • Show Website
    תיק עבודות