שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות. היום ה-9 לספטמבר 2025, ט"ז אלול תשפ"ה, ואנחנו ב"זווית אקטואלית" בנושא גיוס חרדים. הפעם הקודמת והיחידה שעשיתי "זווית אקטואלית" היה לפני כשנה, בהקשר של המתח שבין שחרור החטופים והשמדת חמאס. הדברים שנאמרו בו עדיין רלוונטיים היום על אף כל ההתפתחויות מאז, ומוזמנים לחזור ולהאזין\לקרוא. ולמי שלא מכיר את הפודקאסט שלי ומגיע לכאן בפעם הראשונה - נעים להכיר, ד"ר אלישע רוזנצוויג, ובפודקאסט הזה אני מנסה לבחון נושאים חשובים לעומק, מתוך גישה שאומרת שמגיעים לאמת דרך הסתכלות על המציאות מזוויות מרובות, רק ביחד מספקות לנו תמונה מלאה. היום אנחנו נדבר על גיוס חרדים, ונראה שאין צורך לפרט כאן על הצורך האקוטי שיש לנו בהגדלת מעגלי הגיוס, ובפרט הגיוס החרדי. רובנו מכירים אנשים שעשו מאות ימי מילואים מאז טבח השביעי באוקטובר, וחלקנו גם מכירים כאלו שהעומס הזה הביא לפגיעה במשפחה ואף לקריסה כלכלית. אם היתה מלחמה שיכלה להבהיר שאנו חייבים שכולם יקחו חלק בנשיאת האלונקה הלאומית והבטחונית, הרי שהמלחמה שאנו מצויים בה היום היא זו. ועדיין, אל מול הציפייה הזו, מנהיגי הציבור החרדי מתעקשים שלציבור שלהם מגיע פטור עקרוני משירות בצה"ל, כיוון שאותו הציבור עושה דבר חשוב לא פחות - לימוד תורה. לימוד התורה הזה מגן, לטענתם, על העם היהודי ומדינתו על ידי חיזוק הקשר עם בורא עולם. על משקל האמירה של אחד העם "יותר משהיהודים שמרו על השבת, השבת שמרה על היהודים", הם אומרים שלימוד התורה מסייע לנו באופנים מטאפיזיים, ושכל פגיעה בלימוד התורה תפגע קשות בעם ובמדינה, בטחונית ובכלל. בגלל שאנחנו מתווכחים על הנושא הזה תוך כדי לחימה, כשהצורך גדול והעומס על חיילי המילואים כבד מנשוא, הוא נמצא הרבה בחדשות, והויכוחים עליו אינטנסיביים יותר וטעונים יותר ממה שהיינו רגילים בעבר. ועדיין, באופן מהותי לא השתנה בויכוח הזה הרבה אם משווים את הטיעונים של כל אחד מהצדדים היום לאלו שלפני עשור או שלושה עשורים. נראה לפעמים שאין עוד מה לומר בנושא. ועדיין, יש כמה זוויות ששווה לבחון גם לאחר כל מה שנאמר. ספיציפית, אם תאזינו לפרק כולו מתחילה ועד סוף, אני מאמין שתצאו עם כמה תובנות. קודם כל, אני אנסה להראות שהמצב הוא כמות שהוא בגלל שיתוף פעולה מכל חלקי הציבור בשימור שלו. כל קבוצה בעם החליטה, לפחות עד לאחרונה, שגיוס חרדים הוא לא דבר כזה חשוב. הדבר השני שאני מקווה לשכנע אתכם בו הוא שאנחנו בעיצומה של תקופת התבגרות. מדינה כמו סטרטאפ, וכל מי שעבד בסטרטאפ יודע שתהליכי עבודה שהיו מצויינים כשהייתם שלושה אנשים במרתף של ההורים לא עובדים כשאתם שלושים אנשים במשרד קטן ברמת-גן, ובטח לא כשאתם שלוש-מאות עובדים שתופסים קומה בעזריאלי ומפוזרים על פני שתי יבשות. התבגרות של מדינה, כמו התבגרות של סטרטאפ, היא תמיד אירוע קשה, כי חייבים להחליף שיטות ותהליכי עבודה שהתרגלנו אליהם, ובייחוד כאלו שבעבר היו מתכון להצלחה והיום עוצרים אותנו מלהתקדם. לפני שנכנס לנושא עצמו, שלוש הקדמות קצרות. קודם כל, מילה על הרקע הצבאי שלי. התגייסתי לסדיר בתותחנים ב-1996 במסגרת מסלול ההסדר, ושירתתי במילואים עד 2007, כך שהספקתי לשרת במלחמת לבנון השניה. ב-2007 יצאתי לחו"ל ללימודי דוקטורט, וכשחזרתי ארצה ב-2011 הודעתי לצה"ל שחזרתי - והם הודיעו לי בתמורה שאין צורך שאחזור ליחידה. זה הסיפור שלי - אם המידע הזה רלוונטי למישהו בהערכת נקודת המבט שאציג כאן, רק רציתי שיהיה בפניכם. שנית, כפי שאפשר לצפות מפודקאסט כמו שלי, המוקד שלי יהיה הרעיונות המנחים את הדיון כמו גם כוחות המאקרו. לצידן יש כמובן המון המון פוליטיקה, כזו שהיא מאד אישית, ייצרית, מלאת שקרים וחסרת כל הצדקה עקרונית. אבל כמו שאני תמיד אומר, הפוליטיקאים שמנווטים את הדרך הם שיקוף של הציבור ששלח אותם, והם מקדמים את האג'נדה שלהם בעזרת פנייה לרעיונות ואידיאלים שהציבור שלהם מאמין בהם, או לכל הפחות רוצה להאמין שהוא מאמין בהם. הדינמיקות הללו הם המוקד, והם העיקר מבחינתי. והקדמה שלישית ואחרונה - אני עומד לעשות המון הכללות בפודקאסט היום. לדבר על "החרדים" זה כמו לדבר על "החילונים", וזה כמובן יכול להיות מאד לא מדוייק ולהביא לטעויות גסות. בתוך הציבור החרדי יש המון קבוצות ותתי-קבוצות, ויש גם חרדים שמתגייסים לצבא וכאלו שעובדים למחייתם ומשלמים מיסים וכן הלאה. רק השבוע היה פיגוע בירושלים, שבו חייל חרדי היה חלק ממי שניטרל את האירוע. אבל כיוון שאנחנו מנסים להתמקד ביער ולא בעצים, מקווה שתסלחו לי על ההכללות. אם תרצו דיוק של הקבוצה, אגיד שאני מדבר על מנהיגי כל אחד מהציבורים, ועל הציבור שפועל על פי עצת אותם מנהיגים. נניח, במקרה החרדי, הרי שמדובר ברבנים המובילים בציבור הליטאי, החסידי והספרדי כשהם מעודדים אותם לא להתגייס או אפילוט לשקול גיוס. זו הדמוגרפיה שאנו נעסוק בה היום. בואו נתחיל, ונעשה זאת במקום הטבעי של הדיון: בציבור החרדי. הציבור החרדי הוא, מזוויות מסויימות, סיפור הצלחה. בתגובה לשואה, הציבור החרדי ראה לעצמו שליחות - לשקם את מה שהנאצים השמידו. הנאצים השמידו את עולם התורה האירופאי, ובתגובה לכך הם ראו לעצמם מטרה להשלים את מה שנחסר. וכך כותבת ד"ר מיכל שאול, שכתבה ספר בנושא: "כינונה של יהדות תורנית רוחנית בארץ-ישראל, גדולה יותר מאשר זו שנחרבה באירופה, נחשבה ל"זיכרון כבוד" המשמעותי וההנצחה הראויה ביותר לזכר הנרצחים. לפי תפישתה העצמית, החברה החרדית היא ההמשך האותנטי ביותר לעולם שחרב, ועצם קיומה ושגשוגה הם צורת ההנצחה הראויה והמשמעותית ביותר לקורבנות השואה. המשנה החרדית בעניין זה סדורה: אם השואה הייתה גלגול היסטורי נוסף של מלחמה בתורת ישראל ובמקיימיה, ועיקר החורבן היה בהעלאתם למוקד של רבנים ובני ישיבות ובחורבן בתי מדרשות ובתי כנסיות, הרי שהנקמה המשמעותית בנאצים והנצחת "מורשת" הקורבנות היא בחיזוקו של עולם התורה." כשמסתכלים על הסיפור היהודי באופן הזה, אז כן, הציבור החרדי הוא סיפור הצלחה, לפחות בעיני עצמו. כמות האנשים שלומדים כיום תורה, שיכולים להקדיש את חייהם ללימוד תורה, הוא גדול מעל ומעבר למה שאי פעם היה באירופה, ומה שבכלל היה ניתן לדמיין שם, ולכן בכך הציבור החרדי הצליח לתקן במשהו את ההרס והחורבן שהיטלר הותיר אחריו. ניתן להבין את היעד הזה ואת השאיפה הזו בעיקר בשנים הראשונות, בעשורים הראשונים שאחרי השואה. בעולם שכזה, כשאתה מיעוט דמוגרפי גם במדינה היהודית שהוקמה סביבך, הגיוני שתראה את עצמך כשומר על גחלת העבר שלא תכבה. המנגנון להשגת היעד הזה הוא בניית גטו, שמורת טבע מוגנת מן העולם שבחוץ, שבתוכה תוכל לגדל, כמו באינקובטור, את מה שנותר מן העולם הישן. כשאתה קטן, ההשפ
