בפרק הרביעי אנחנו פותחים שיחה אמיצה על מה שבדרך כלל משתיקים: איך נשארים אותנטיים ופגיעים בעולם שמעדיף נוחות, איפוק וחיוך מנומס. זו שיחה כנה, לפעמים מצחיקה, ולפעמים נוגעת בדיוק בנקודות הרגישות ביותר. דיברנו על הקושי לדבר אמת בלי לחשוב איך זה ייתפס, על הציפייה “לא לבאס”, ועל הצורך במרחב שבו מותר להיות גם נמוכים, גם מלנכוליים, וגם מודעים לעצמנו. משם השיחה גלשה אל הגוף והזמן. פחד מהזקנה, מהידרדרות פיזית, ומהרגע שבו הגוף מפסיק לשתף פעולה. מירי שיתפה חוויה פיזית מטלטלת שהפגישה אותה עם השבריריות, ועדי דיבר על תרגול מנטלי יומיומי כהכנה לאפשרות של קושי, לא ממקום של חרדה, אלא כדרך למצוא שקט. עלה גם פחד עמוק יותר: לא רק מהכאב או מהמגבלה, אלא מהפחד להפוך לנטל, ל״ניג׳סים״, לבלתי נסבלים. ומתוך זה צמחה תובנה אחרת שאפשר להתמודד עם זה יחד, דרך הקשבה, שותפות ואנושיות, בלי רחמים ובלי מסכות. לקראת הסוף דיברנו על משמעות ותנועה, על הרצון להמשיך לחלום ולעשות גם כשהגוף מאותת אחרת, ועל המשפחה שמשתנה עם השנים. דימוי אחד ליווה את הפרק כולו – “הסיבוב האחרון במרתון”: לא כוויתור, אלא כבחירה מודעת להמשיך לנוע, לדבר ולמצוא משמעות בכל שלב בדרך. פרק שמזמין לעצור רגע, להקשיב פנימה, ולזכור שאותנטיות היא לא גיל, היא תנועה.
