כולנו חווים רגעים של "חושך" נפילות אנרגיה, חוסר מוטיבציה או תחושת ריחוק רוחני. האם זו תקלה, או חלק מובנה מהמסלול שלנו? שיעור מרתק המבוסס על תורת אדמו"ר הזקן, למה ה"חושך" הכרחי כדי להגיע לאור גדול יותר? איך הופכים את תחושת המרחק למנוע של תשוקה ומשיכה? מהו הסוד לחיבור בין ה"יום" ל"לילה" בחיי היום-יום שלנו? ------------------------------------ 00:00:00 - ההתמודדות עם נפילות אנרגיה ותקופות חשוכות 00:03:32 - "וידעת היום" - המבנה הטבעי של יום ולילה בנפש 00:05:30 - היצר הרע כחלק מתוכנית הבורא 00:06:07 - סוד המילה "את" בתורה - ריבוי ותפלות 00:13:32 - למה אהבה היא הכוח הדומיננטי בחיים? 00:16:00 - הקשר המפתיע בין ריחוק למשיכה 00:20:19 - "שלום לרחוק ולקרוב" 00:22:56 - "והנורא" - היכולת למצוא אור בתוך הכאוס 00:27:24 - סקירה היסטורית: עליות ומורדות של עם ישראל 00:46:16 - סיפורו של חסיד רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ---------------------- ליקוטי תורה פ' ואתחנן ד"ה 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים אין עוד': איך הופכים חושך לאור? פירוש וידעת היום, כמו שהיום הוא והלילה מרכיבים מציאות אחת של יום כמו שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, כך והשבות אל לבבך, שכמו בזמן כך בנפש, שתי הלבבות היצר טוב והיצר הרע הם שניהם כאחד, שגם היצר הרע ישוב לעבודת ה', כמו שכתוב בכל לבבך בשני יצריך. וביאור ענין זה, צריך להקדים מאמר רז"ל 'שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע לאת הוי' אלוקיך תירא פירש, כיון שהיה קשה בעיניו את לרבות, כי מה בא לרבות. והקשו המפרשים למה לא היה קשה לו בואהבת את הוי' אלוקיך מה בא לרבות. האהבה צריכה להיות עיקר והיראה טפלה: אך הענין הוא כי ריבוי את הוא את הטפל, והוא ענין מה שכתוב בזהר 'לאכללא שמאלא בימינא' (להכליל שמאל בימין), והיינו שתהא האהבה כלולה ביראה ולא אהבה לבדה. וזהו ענין 'את לרבות את הטפל' דהיינו לרבות את בחינת היראה. מה שאין כן האהבה אינה באה בריבוי של 'את הוי' אלוקיך תירא' משום שהאהבה אינה בחינת טפל ליראה, שהרי אהבה היא בחינת זכר וימין והיראה היא נוקבא, והנוקבא טפל לגבי הדכר ולא להיפך. (ולכן פרש דווקא בלימוד של 'את הוי' אלוקיך תירא'). אך להבין איך תהיה היראה כלולה באהבה והרי אהבה ויראה הם שני הפכים, כי הנה האהבה היא התשוקה לדבקה בו והיא באה מחמת הריחוק, וכמשל מי שהוא רחוק מבית אביו ומשתוקק לראות פניו. אבל היראה היא באה מחמת הקירוב, ולכן נאמר במתן תורה 'וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק' לנוח מעט מהיראה העצומה שנפלה עליהם מחמת הקירוב והגילוי של מתן תורה. חיבור יראה ואהבה נעשה על ידי 'אתכפיא' ונקרא 'והנורא': וההתכללות שתהא אהבה כלולה עם היראה והיראה עם האהבה ולהיות שני הפכים כאחד, על זה נאמר 'שלום שלום לרחוק ולקרוב', לרחוק שנעשה קרוב. רחוק הוא בחינת האהבה קרוב הוא בחינת היראה. כי השוה ומשוה קטן וגדול ושם הוא כחשיכה כאורה שניהן שוין לפניו יתברך, הגילוי וההעלם. ומשם באה ההארה והמשכה בתוספת וי"ו 'והנורא' דהיינו להיות גלוי נורא שהוא גילוי הביטול שעל ידי זה נכללות המדות האהבה ויראה. (ולכן בתפילת שמונה עשרה אומרים 'הגדול הגבור' בלי ו' ורק והנורא עם ו' שמורה על המשכה שלמעלה מסדר השתלשלות, ועל ידי זה יוכללו ב' הפכים, כמו מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ועושים שלום ביניהם על ידי גילוי אור הנעלה משניהם). עבירות הם חלק מהבריאה, אין ליפול ברוח מהם: והענין כי הנה רואים שהעולם כמנהגו נוהג: כי הנחש הטיל זוהמא בחווה שהיא בחינת כנסת ישראל, ובמתן תורה פסקה זוהמתן. ואחר כך בחטא העגל חזר, ואחר כך בימי יהושע עבדו את ה', ובימי שפוט השופטים קלקלו, ובימי דוד ושלמה היו במעלה העליונה, ואחר כך בחטא ירבעם חטאו. וכך בכל דור ודור נשתנה לפי הענין. וגם בימי התנאים והאמוראים אין זמן אחד דומה לחבירו וכל העיתים משתנים והזמנים מתחלפים ומתהפכים. והיינו לפי שהם בבחינת ממלא כל עלמין שהם בחינת פרצוף ראש ויד ורגל ושאר אברים שאין אחד דומה לחבירו ופעולת האיברים משתנה וגם לפעמים כואב אחד האברים או נחלש וכיוצא בזה משינויי המקרים. וכן בכל אדם בפרטיות, לפעמים נופל במחשבה דיבור ומעשה אשר לא טוב, ולפעמים יפול לו הרהורי תשובה ומעשים טובים. כי 'לכל עת' וגו' 'ולאום מלאום יאמץ' 'כשזה קם' כו' 'לא נתמלאה צור' כו'. ועל כן אל יפול לב האדם עליו בראותו שנופל, כי כך הוא סדר תהפוכות הזמן, ויכול הוא לחזור ולשנות את טעמו מרע לטוב. ההבדל בכוחה של הסטרא אחרא בין בית ראשון לשני: וכל זה הוא בבחינת ממלא כל עלמין, אך להיות בחינת סובב כל עלמין בבחינת גילוי דעת והרגשה ממש צריך להיות ובערת הרע מקרבך, שזה יהיה בשלימות לעתיד לבוא שיקויים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, מה שאין כן בזמן חורבן הבית שהיו נביאי שקר ושנאת חינם. תפקיד האדם בעולמו – לייצר התכללות הכוחות: והנה הזה לעומת זה הוא דוקא נגד מידה אחד דקדושה, אבל על ידי הצטרפות והתכללות גם המידה השנית דקדושה להיות התכללות אהבה ויראה, אז לא יוכלו המנגדים שבלעומת זה לנגוע בהן. ועל זה נאמר ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר. כל העדרים היינו התכללות המידות, ואזי וגללו את לב האבן המטמטם הלב. ועל כל הנ"ל יובן ענין 'וידעת היום' להיות שהיום הוא עם הלילה, והיינו כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, שמן החושך נעשה אור. וכך הוא גילוי אור אין סוף ב"ה מתוך החושך דוקא, והיינו שיהיו ב' הלבבות אחד, שגם היצר הרע ישוב לעבודת ה' כד איתכפיא סטרא אחרא ובטל רצונך.
