כשגיליתי ש-20% מהאנשים שמתמודדים עם אבל ניזוקים כתוצאה מטיפול פסיכולוגי זו סטטיסטיקה שפשוט בלתי מתקבלת על הדעת עבורי אנחנו הולכים לטיפול כדי לעזור לנו להרגיש יותר טובובטח לא לחוות נזקים. ולכן החלטתי להקדיש פרק שלם לתיאוריית האבל חזרתי להתחלה, ב-1893 פרויד וברוייר המנטור והקולגה שלו, שניהם רופאים טיפלו באשה בשם אנה הו עליה כתב פרויד בספרו הראשון על היסטריה. שמה האמיתי של אנה הו היה ברטה פפנהיים ברטה סבלה מאבל, אביה שאליו היתה מאד קרובה אובחן במחלה סופנית וברטה הציגה סימפטומים מוזרים. מה היתה התאוריה של פרויד על אבל? מה המחקר מלמד אותנו על אבל? מסתבר שחמשת שלבי האבל לא מבוססים אמפירית מהם שני המצבים שחושב להכיר בהקשר של אבל? ואיך אנחנו יכולים לעזור לעצמנו ולאחרים להתמודד טוב יותר עם אבל אחד הדברים שאני אוהבת בדת שלי (היהדות) היא כשמישהו נפטר יש הלוויה והספדים ויש שבעה ויש אזכרה כל שנה אבל אני תוהה לפעמים אם זה מספיק? נראה שאנשים לרוב פשוט סובלים לבד בעיקר כשמדובר באבל שלא כרוך בו מוות, כמו אבל על אבדן של מערכת יחסים או עבודה או אפילו בע"ח אין מספיק לגיטימציה בחברה שלנו להתאבל ולערוך טקסים ולבקש תמיכה ועזרה כשאנחנו מתאבלים על אבדן קשה שחווינו. גירושים הרבה פעמים נתפסים כשחרור או כמשהו שצריך לשים מאחורינו ואלה דברים שגם אנחנו רוצים אי אפשר לשים אותם מאחורינו. זה פשוט חלק מהחיים, זה חלק ממה שזה אומר לחיות: עצב, יגון, כמיהה למשהו, בלבול, לנסות להבין מה משמעות החיים אחרי אבדן כל הדברים האלה הם חלק מזה והם דברים שאנחנו נתהה לגביהם ונתמודד איתם כל חיינו. ויש סוגי אבדן שיכולים להיות ממש טראומה עבורנו. אנשים הם לא רובוטים, כשאנחנו נקשרים למישהו וכבר אין לנו אותו המערכת הלימבית במוח שלנו לא יכולה להתמודד עם העובדה שהאדם הזה כבר לא שם עבורנו. אנחנו צריכים אנשים אנחנו חיות נקשרות וחברתיות אנחנו לא עצמאיים, אנחנו משגשגים בתוך קשרים וכשהקשרים האלה נקרעים מאיתנו זה גובה מחיר משמעותי על הנפש שלנו. חשוב להבין שאבל הוא תהליך אקטיבי הוא לא משהו שקורה לנו אלה רגשות שאנחנו צריכים לעבור בתוכם, להתמודד, לתהות על המשמעות שלהם, לשאול שאלות, לקבל תמיכה, לדבר על זה, לזכור את זה, להיזכר, לחזור למקור. אבל הוא אקטיבי. ואין רק דרך אחת להתמודד עם אבל אין נכון או לא נכון אבל הוא תהליך אקטיבי שנפרס על פני חיים שלמים אין לו התחלה, אמצע וסוף ולא יכול להיות שכולנו כל מילארדי בני האדם בעולם נחווה אותן באותו אופן, כל אחד חווה דברים באופן הייחודי שלו יש לנו הרבה מהמשותף אבל אין שום שני תהליכי אבל זהים, לא אמורים להיות. שימו לב לאבדנים סביבכם שלכם ושל הקרובים אליכם ונסו לבחור באכפתיות, לתמוך באחרים במסע שלהם בהתמודדות עם האבל ולבקש תמיכה בהתמודדות שלכם. לכולנו מגיע להתמודד עם אבל ועם כל הרגשות שלנו. תמלול הפרק עונה 2 - פרק 9 - אבל בהמשך לפרקים הקודמים בהם דיברנו על בגידות, איך משתקמים מבגידות וקנאה זה היה נראה לי אך טבעי להקדיש פרק גם לאבל. אולי זה רק המוח שלי שחושב על אבל בהקשרים האלה אך אני מקווה שעד סוף הפרק אני אצליח לשכנע אתכם שבהחלט קיים קשר ושכדאי לתת את הדעת גם לנושא הלא נעים הזה. פתיח אבל הוא משהו שכולנו הרגשנו, חווינו והתמודדנו איתו בחיינו. וככל שאני חוקרת ולומדת את הנושא אני מבינה שכולנו מתאבלים על משהו גדול וחשוב שאיבדנו בכל רגע נתון. בעיקר ככל שאנחנו מתבגרים, כבר עכשיו בזמן שאני מדברת אתם בטח חווים אבל מסוג כלשהו: איבדתם אדם קרוב, חיית מחמד, איבדתם עבודה או שאתם חולים פתאום, יש לכם כאבים שלא היו לכם לפני, עברתם פרידה או גירושין או בגידה וכל הדברים האלה משפיעים עלינו מאד. יש מין תפיסה בחברה שלנו שאנחנו מתאבלים לפרק זמן מסויים ואז אנחנו יוצאים מזה עבור חלק מהאנשים וחלק מהאובדנים זה נכון אבל אמפירית זה ממש לא נכון. עבור רבים מאיתנו אבל הוא תהליך של חיים שלמים בטח באובדנים מסויימים. כדי להבין יותר לעומק את הטיפול באבל כדאי לחזור להתחלה, לפרויד, פרויד הגדיר אבל ככאב שאנחנו מרגישים כשאנחנו מחפשים את ההתקשרות שאבדה לנו. למה זו ההגדרה שלו? כי לפי פרויד אנחנו משקיעים אנרגיה ליבידית כשאנחנו אומרים לבידו אנחנו חושבים על סקס אך אנרגיה ליבידית היא כל האנרגיה במיינד שלנו, ליבידו הם הדחפים שלנו, האנרגיה הנפשית שלנו, אנרגיית העונג שלנו, אנחנו משקיעים את האנרגיה הליבידית שלנו לתוך אובייקטים - אובייקטים הם אנשים או דברים. למשל אני נשואה לבעלי והוא אדם שחשוב לי מאד הוא אובייקט של האנרגיה הליבידית שלי, הוא אובייקט של האנרגיה הנפשית שלי, אנרגיית העונג שלי, הכוונה בעונג היא שאני אוהבת שהוא לידי, אני אוהבת לדבר איתו, אני אוהבת להיות איתו, אני אוהבת להחזיק לו את היד. וכשאני משקיעה את האנרגיה הליבידית לתוכו זה נבנה עם הזמן לתוך האובייקט אנחנו משקיעים את כל הזכרונות, מחשבות והתחושות שלנו המשוייכות לאובייקט כשאני חיה עם בעלי כל מה שמשוייך לאותו אובייקט: הריחות, המראות, החוויות, הרגשות שלי הכל מושקע לתוך האובייקט בתוך הראש שלי. האובייקט קיים גם גם בראשי וגם במציאות. בראשי אני משייכת את כל האסוציאציות האלה לאובייקט שיש לי בראשי של בעלי. ככל שהאדם חשוב לנו יותר כך נשקיע יותר אנרגיה ליבידית. המילה אובייקט יכולה להכיל גם חפצים, אנחנו יכולים להשקיע אנרגיה ליבידית למפלגה פוליטית, לקבוצת ספורט או עבודה, עיר, חיה, בובה אנחנו משקיעים אנרגיה ליבידית בכל מני חפצים. כשאנחנו מאבדים אובייקט אנחנו מחפשים אותו זה חוזר לאופן שבו דארווין ראה אבל. שניהם, גם פרויד וגם דארווין חשבו שכשאנחנו מאבדים מישהו חשוב לנו הצעד הראשון הוא שאנחנו מחפשים אותו יש לי ילדים קטנים ואם ולפעמים אני הולכת רגע לתלות כביסה או לשרותים אז ברגע שהם מבחינים שאני לא שם הם בוכים וצועקים ומחפשים אותי גם חיות עושות את זה כנראה שאנחנו מחווטים לכך ביולוגית. דארווין ופרויד ראו את ההתנהגות הזאת וקישרו אותה לאבל מה שהגיוני בעיני גם ג'ון בולבי אבי תיאוריית ההתקשרות חשב כמותם. אז פרויד הגדיר אבל ככאב שאנחנו מרגישים כשאנחנו מחפשים את ההתקשרות שאבדה לנו. אדם נפטר, או מתגרש מאיתנו או עובר לארץ רחוקה והדבר הראשון שאנחנו עושים זה לנסות למצוא אותם אנחנו מרגישים כאב. כאב הוא אינדיקציה שמשהו לא בסדר ואנחנו צריכים לעשות משהו לגבי זה. כשמישהו עוזב אותנו הכאב שאנחנו מרגישים הוא אותו כאב שהיינו מרגישים אם היינו חווים התקף לב או אם מישהו היה דוקר אותנו למשל אם אני אוהבת ונהנית וטוב לי עם רועי אני מקשרת את כל הרגשות והחוויות הטובות שלי עם רועי בראש שלי, רועי
