בפרק טעון במיוחד של שראכה (شراكة) מארחים עלי שעבאן ונתי שיינפלד את משה פייגלין לשיחה ישירה, חריפה ולא מתפשרת על אחת השאלות הקשות ביותר בישראל שאחרי 7 באוקטובר: האם עדיין אפשר לדבר על שותפות בין יהודים לערבים, גם מול תפיסות עולם שמציבות סימני שאלה על עצם האפשרות לחיים משותפים? כבר בתחילת הפרק עלי מציב בפני פייגלין את האמירות הקשות ביותר שלו על עזה, ערביי ישראל, יהודה ושומרון והאסלאם, ושואל אותו באופן ישיר האם מדובר בגזענות או בתפיסת עולם שנובעת מפחד, כאב וראייה היסטורית. פייגלין מצידו מציג את עמדותיו ללא פילטרים: על עזה, על האסלאם, על מדינה יהודית, על נאמנות, על ברית, ועל המקום שהוא מוכן או לא מוכן לתת לערבי מוסלמי בתוך הסיפור הישראלי. במהלך השיחה נפתח עימות עמוק בין הרצון של עלי למצוא נקודת אור, גשרים וקשרים, לבין התפיסה של פייגלין שלפיה קודם כול צריך להכיר בזהות היהודית של המדינה ובאיום שהוא מזהה מול התרבות הערבית מוסלמית. האם ערבי מוסלמי יכול להיות ציוני? האם שירות בצה"ל משנה את היחס אליו? האם יכולה להיות במדינת ישראל הנהגה ערבית? ואיפה עובר הגבול בין שוויון אזרחי לבין בית לאומי יהודי? וגם: השאלה האם ישראל היא מדינת כל אזרחיה או מדינה יהודית, ההבדל שפייגלין עושה בין האדם הפרטי לבין הקולקטיב הלאומי, היחס לדרוזים ולברית עם מי ששירת לצד ישראל, הטענות על אפרטהייד, מקומו של האסלאם באירופה, והניסיון של עלי למצוא בתוך המקורות המוסלמיים דווקא חיבור מחודש ליהודים ולארץ ישראל. זהו פרק לא פשוט, לא נוח ולעיתים קשה להאזנה, אבל בדיוק בגלל זה הוא חשוב. שיחה על כאב, פחד, זהות, אמונה, נאמנות, גבולות, ועל השאלה האם שותפות אמיתית יכולה להתחיל דווקא במקום שבו מפסיקים לטייח ומתחילים לדבר באמת.
