הרולינג סטונז היא להקת הרוקנרול הגדולה בהיסטוריה. רבים יחלקו על הקביעה הזאת, ובצדק יזכירו להקות בעלות השפעה גדולה יותר, נגנים וירטואוזים יותר או קטלוג עשיר יותר. אבל יותר מכל להקה אחרת, הסטונז הגדירו את מהות הרוקנרול. התיאורטיקנית הפמיניסטית קמיל פאליה טענה כי הסיבה לכך נעוצה בהיותם מהגילומים הדיוניסאיים המובהקים של התרבות המודרנית. חיבור אל היצרים הראשוניים ביותר, אל הקצב, הגוף והמיניות, אל אותם כוחות החותרים תמיד אל שורש החוויה האנושית. לא במקרה הקולנוע, הטלוויזיה והתרבות המערבית חוזרים שוב ושוב אל שיריהם דווקא ברגעי משבר: מהומות, מלחמות, קריסה והתפוררות. כשבמאים כמו גודאר וסקורסזה מבקשים להעניק צליל לרגעי הקצה של ההיסטוריה, הם שבים אל הרולינג סטונז. במובן הזה, הסטונז הם הפסקול של מצב החירום. למעלה מ60 שנה חלפו, והרולינג סטונז היא כנראה הלהקה היחידה מדורה שעדיין ממשיכה ליצור, להופיע ולשמור על מעמדה. עם צאת אלבומה החדש (25 במספר!), ישבתי לשיחה עם אורח ותיק של "ניכוס תרבותי", איש רדיו "הקצה" וכותב הבלוג "אוזן קשבת" ב"הארץ", מני ארנון - מהסטונולוגים הבולטים בישראל (ושכמו עבדכם הנאמן, היה ביטלסאי שעבר מחנה). אבל זו לא שיחה על ההיסטוריוגרפיה של הלהקה או על ציר הזמן של הקריירה שלה, אלא ניסיון להבין את מהותה ואת מקומה בתרבות במשך יותר משישים שנה. בין היתר ניפצנו נרטיבים מוכרים, כמו הדיכוטומיה בין "הביטלס הטובים" ל"סטונס החוליגנים"; בחנו את הסתירה שבין האופן שבו אומצו שירי הלהקה בידי תנועות מהפכניות לבין העובדה שמיק ג'אגר, אינטלקטואל, מיליונר ואיש מופע, מתבונן לא פעם בכאוס דווקא מן הצד; ושאלנו לגבי מקום שיריהם של הסטונס שיכולים להיקרא כמסות פוליטיות, על אף העובדה שג'אגר עצמו חזר והבהיר שתפקידו הוא בראש ובראשונה לבדר. שוחחנו גם על היחס הבעייתי של הלהקה לנשים וההאשמות בשוביניזם, לצד האופן שבו אימצה לאורך השנים גם מאפיינים שנחשבו "נשיים" והתמודדה לאחרונה באופן מפתיע עם אותו צד אפל; ועל השאלה האם המוזיקה שלה היא התפרצות מקורית של השראה, או דווקא סימולקרה? פנטזיה בריטית על אמריקה, הבלוז והנוף התרבותי שלה. ומעל לכל מרחפת המפלצת הדו ראשית: מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס. מערכת יחסים שנעה במשך עשרות שנים בין חברות ליריבות, בין תלות הדדית לעימותים בלתי פוסקים, אך ממשיכה להחזיק בחיים את הלהקה הזו שהפכה מותג עסקי משומן ומתפקד. חברי להקה באו והלכו, מתו, פוטרו או נשכחו; אפילו פסטיבל אלטמונט, האירוע שהפך לסמל קץ התמימות של שנות השישים, לא הצליח לחסל את הרולינג סטונז. אולי משום שזו מעולם לא הייתה להקה שהבטיחה הבטחות אטופיות. במקום להציע עתיד טוב יותר, היא שבה והזכירה שהעולם הוא מקום של כאוס, תשוקה, אלימות והישרדות. ובעולם שעדיין מבקש להאמין ש"כל מה שצריך הוא אהבה", הרולינג סטונז מסרבים לרדת מבימת ההיסטוריה ומזכירים לנו שלא תמיד אפשר לקבל את מה שרוצים.
