פרשת השבוע - בין השורות - מאת ברטי ונטורה

Berty Ventura

”פרשת השבוע – בין השורות הוא פודקאסט שבועי שמזמין אתכם לגלות את העומקים הנסתרים של פרשות השבוע. בכל פרק נצלול מעבר לפשט, נחשוף רבדים חדשים ונציג פרשנויות ייחודיות ומפתיעות שיאירו את הפרשה מזווית אחרת. בין אם אתם מכירים את הטקסטים כבר שנים או ניגשים אליהם בפעם הראשונה – כאן תמצאו מבט רענן ומעורר מחשבה על פרשות השבוע. לינק לקריאה על קלפי העצמה אישית מחכמת היהדות: https://bit.ly/49gatesCards

  1. FEB 5

    פרשת יתרו – מעמד הר סיני מתחיל בהקשבה

    פרשת יתרו אינה רק שיאה של התורה – היא מראה חדה על חיינו. היא נפתחת דווקא בקול חיצוני – כהן מדיין, לא חלק מהעם, שמגיע ומאיר את עינינו: לפעמים מה שישבור אותך זה לא אויבים ולא אסונות, אלא עייפות, עומס ואגו. יתרו אומר למשה את אחד המשפטים הנוקבים בתנ"ך: "נָבוֹל תִּבּוֹל" – ואם לא תעצור, תחלק אחריות, תקשיב – אתה תישבר. ומשה? במקום להתגונן או לנופף בסמכות, הוא עוצר, מקשיב, ומשנה. וכאן, ורק כאן, אנחנו מוכנים למעמד הר סיני. מעמד שבו הקול האלוקי לא אומר "אם תשמעו", אלא: "אם שמוע תשמעו" – שמיעה עמוקה, פנימית, כזו שמבקשת לשנות חיים ולא רק לצטט פסוקים. בפרק הזה נדבר על: למה התורה נפתחת בקול מבחוץ ולא בקול האלוקים? מה אפשר ללמוד מיתרו על ניהול, גבולות, וחלוקת עומס? מהו הסוד של משה שהופך אותו ממנהיג בודד למנהיג שצומח עם העם? ואיך עשרת הדיברות לא נועדו להיות טקסט – אלא חוזה חברתי חי, נשם, מחייב. בסוף הפרק תשאר רק שאלה אחת: מה אתה עושה עם הקול שאתה שומע? האם אתה מקשיב? האם אתה מוכן להשתנות? זהו לא עוד סיפור תנ"כי – זה מעמד הר סיני של כל אחד מאיתנו.

    22 min
  2. JAN 8

    פרשת שמות, לא הסנה הוא הנס, אלא ההקשבה

    חומש שמות נפתח כסיפור הולדתו של עם. עם עבדים שיוצא בהדרגה ממצרים, לא רק כמרחב גיאוגרפי אלא כמצב נפשי, כתודעה של גלות פנימית. זהו חומש שמלמד כיצד אדם ועם משתחררים מדפוסים מגבילים, מפחד, מעייפות ומתחושת חוסר אונים. וכשמביטים סביבנו היום, בשיח הציבורי, בקיטוב ובשחיקה, קשה שלא לשאול, האם גם אנחנו תקועים באיזו מצרים פנימית שזקוקה לגאולה. במרכז פרשת שמות עולה דמותו של משה. לא כגואל מוכן מראש, אלא כאדם. אדם שפועל מוסרית שוב ושוב, מציל את החלש בלי לבדוק זהות, מוצא או השתייכות. ובכל זאת, האלוקים שותק. משה נעלם מן הבמה, חי שנים ארוכות כרועה צאן במדיין, רחוק מההיסטוריה. עד לרגע אחד מכונן, הסנה הבוער. הפלא האמיתי אינו האש, אלא הבחירה של משה לעצור, להתקרב ולהקשיב. “וירא ה’ כי סר לראות”. רק כאשר אדם מפנה תשומת לב, מתרחש הדיבור האלוקי. זהו עיקר המסר, הגורל משתנה ברגע של הקשבה. כך היה אצל יוסף, כך כאן אצל משה, וכך גם בחיינו. הציווי “של נעליך מעל רגליך” אינו רק פיזי. זו קריאה להשיל הרגלים, דפוסי חשיבה ישנים, קולות פנימיים מקטינים. לא לחכות לשלמות, לא לפחד מהמגבלות. משה מנסה להתחמק, כמו רבים מאיתנו, “מי אנוכי”, “כבד פה וכבד לשון”. והתגובה האלוקית חדה, אל תחכה להיות מוכן, עשה צעד ואני אהיה עמך. הפרק עוסק בהבנה שחיים אינם דורשים שלמות אלא תנועה. לא ביטול הפחד אלא אומץ לפעול למרותו. הגאולה אינה מתחילה בניסים גדולים, אלא בהחלטה אחת קטנה, אמיצה ואנושית. השאלה הגדולה אינה האם יש סנה בוער סביבנו, אלא האם אנו מוכנים לסור לראות, להקשיב, להשיל נעל ישנה אחת ולצאת לדרך.

    17 min
  3. JAN 1

    פרשת ויחי, סוף ספר בראשית, תחילתה של אחריות

    פרשת ויחי חותמת את חומש בראשית, וכאשר אנו מכריזים “חזק חזק ונתחזק” אין זו סיסמה טקסית אלא קריאה עמוקה לחיים. קריאה לאמון ביכולת שלנו להמשיך, להשתנות ולהחזיק מעמד, דווקא בזמנים מאתגרים. הפרשה נפתחת ברגע נדיר של שלמות משפחתית, יעקב על ערש דווי וסביבו כל בניו יחד. לא עוד קנאה או פירוד, אלא אחדות. אך יעקב מלמד אמת יסודית, אחדות אינה אחידות. כל בן הוא עולם בפני עצמו, עם אופי, חוזקות וחולשות. השוני אינו תקלה אלא ייעוד. כך מסתיים ספר בראשית כסיפור משפחה, ונפתח ספר שמות כסיפור עם, היסטוריה ואחריות. לפני תורה יש דרך ארץ, לפני חוקים יש מידות, ולפני זהות לאומית יש תיקון אנושי. בברכותיו לבניו יעקב אינו מייפה את המציאות. לעיתים הדברים נשמעים כתוכחה, אך זו הברכה האמיתית, להציב אדם מול האמת של עצמו, כדי לתחזק את הטוב ולתקן את הטעון תיקון. הכול נאמר בפומבי כדי ללמד שלכל אחד יש ייחוד, ולכל אחד יש אחריות לכבד את ייחודו של האחר. לקראת סיום הפרשה, יוסף פונה דווקא לאחיו ומשביע אותם להעלות את עצמותיו. חז״ל מלמדים, מי שהיה שותף לפצע חייב להיות שותף לריפוי. ואכן, עצמות יוסף מלוות את בני ישראל ביציאה ממצרים, עד לשכם, המקום שבו הכל התחיל, ושם גם נסגר המעגל. הפרק מזמין אותנו להתבונן בעצמנו. להבין שהעבר נועד להדריך ולא לכלוא, שהשוני בינינו הוא מקור כוח ולא איום, ושהעתיד תלוי באומץ לקחת אחריות. זהו פרק על סיום ופתיחה, על משפחה ועם, ועל הבחירה להתחזק יחד. אז חזק חזק ונתחזק.

    25 min
  4. 12/25/2025

    פרשת ויגש, אחריות לפני חורבן, מצור, שואה ומבחן האחדות

    יום עשרה בטבת אינו רק יום צום על תחילת המצור על ירושלים, אלא יום שמבקש מאיתנו לעצור ולהתבונן בתהליך. ביום הזה החל החורבן, הרבה לפני שהקירות נפלו בפועל. דווקא משום כך קבעה הרבנות הראשית את עשרה בטבת גם כיום הקדיש הכללי לזכר נרצחי השואה שיום פטירתם לא נודע, כדי ללמד שחורבן אינו אירוע פתאומי אלא תהליך מתמשך של הזנחה, התעלמות ואובדן אחריות. הפרק עוסק בזיקה הכואבת בין מצור ירושלים לבין השואה, ובמסר החד שמונח ביניהם, חובה לזהות את הניצנים לפני שהעץ קורס. שנאה, כמו עץ, צומחת לאט, שורש, גזע וענפים. מי שמתעלם מהניצנים לא צריך להיות מופתע מהאסון. והכאב הגדול הוא שלא תמיד למדנו, גם כאשר ההיסטוריה זעקה. מתוך הכאב הזה אנו נכנסים לפרשת ויגש, שיא דרמטי בסיפור יוסף ואחיו. יהודה מתייצב מול יוסף ומציג מודל נדיר של מנהיגות. הוא אינו בורח, אינו מאשים ואינו מתרץ. הוא לוקח אחריות מלאה ואומר, אני ערב. זהו רגע שבו שינוי אמיתי מתחיל, כי מנהיגות אינה תואר אלא מעשה, נכונות לשלם מחיר ולהחזיק בהתחייבות. הפרק נוגע גם בשיעור העדין שמלמדים חז״ל לאחר ההתגלות, כיצד עוזרים מבלי להשפיל, כיצד מכבדים הורים מבלי לפצוע את כבודם, וכיצד כוונה טובה עלולה להפוך לפגיעה כאשר היא נעשית בלי רגישות. זהו פרק שמחבר בין היסטוריה, פרשה ומציאות חיינו כאן ועכשיו. הוא שואל כל אחד מאיתנו, האם אנחנו מזהים תהליכים בזמן, האם אנחנו מוכנים לקחת אחריות, והאם נדע לבנות עתיד אחר דרך אחדות, רגישות ואומץ. כי חורבן לא מתחיל ביום אחד, וגם תיקון לא. אבל הבחירה תמיד בידיים שלנו.

    21 min

About

”פרשת השבוע – בין השורות הוא פודקאסט שבועי שמזמין אתכם לגלות את העומקים הנסתרים של פרשות השבוע. בכל פרק נצלול מעבר לפשט, נחשוף רבדים חדשים ונציג פרשנויות ייחודיות ומפתיעות שיאירו את הפרשה מזווית אחרת. בין אם אתם מכירים את הטקסטים כבר שנים או ניגשים אליהם בפעם הראשונה – כאן תמצאו מבט רענן ומעורר מחשבה על פרשות השבוע. לינק לקריאה על קלפי העצמה אישית מחכמת היהדות: https://bit.ly/49gatesCards

You Might Also Like