כשהבת שלי הייתה בת שלוש, היא היתה נמרצת בצורה יוצאת דופן. ארוע אחד מיני רבים, נצרב בנפש שלי וחוזר אלי לא פעם בימים אלה. זה קרה במהלך חגיגת בר מצווה משפחתית, כשהתחיל שלב הריקודים, הילדה פרצה בחדווה לרחבת הריקודים באנרגית השיא שלה, תפסה יד של חברה ששמחה להצטרף, ויחד פצחו בריצה במעגלים. בסיבוב הראשון - הן חלפו על פנינו מחייכות מאוזן לאוזן. בסיבוב השני, החברה כבר הראתה סימני עייפות, אבל ביתי רק חיממה מנועים. בסיבוב השלישי והרביעי – זה כבר היה מחזה מכמיר לב: החברה נגררה על הגחון, עם דמעות בעיניים, כשידה לפותה ביד של ביתי, השועטת קדימה אל האינסוף, בשלב הזה נאלצנו להתערב ולהציל את ״הנגררת״. הזיכרון הזה חוזר אליי בשנים האחרונות בתור מטאפורה למצבי : מי אני בתוך החיים האלה? מצד אחד - אני זו שמאיצה ומגבירה קצב, עושה הרבה, רוצה עוד ועוד, ובמקביל - אני לא פעם גם החברה הלכודה בתוך קרוסלה שלא מתאימה לה וכבר לא יכולה לרדת? ואולי אני שתיהן? מתי מותר לנו להוריד הילוך, ואיפה לעזאזל הבלמים בעולם שרק מאיץ? לפרק הזה הזמנתי את עמית נויפלד, מחבר הספר ״היסטוריה של מהירות״ המביא סקירה מרתקת של העולם המאיץ, לצד רעיונות פרקטיים שיעזרו לכם לא להיגרר על הגחון. עמית הוא הקול המוביל של ״תנועת ההאטה״ בישראל. והוא אדם שחי ומיישם את הרעיונות וההרגלים שהיא מציעה, יחד יצאנו לברר מה קורה לנפש שלנו בעידן הדחוס ביותר בתולדות האנושות. ואיך אפשר להתאים את הקצב שלי לזה של העולם - באופן שיהיה נכון לי. אבל אל תטעו: זו לא שיחה על פרישה למנזר בודהיסטי, בריחה למערה או זחילה איטית. זו שיחה על תנועת ההאטה ועל ההצעות הפרקטיות שלה בנוגע לשעות העבודה שלנו, לתרבות הצריכה, לאופן שבו אנחנו אוכלים, נעים, נושמים. זו שיחה על האומץ להגיד לפעמים ״זה מספיק לי״, על ניהול תקציב הזמן שלנו, ועל היכולת להחזיר את הפוקוס והנוכחות למה שבאמת משמעותי לנו. פרק שמיועד לכל מי שמוצא את עצמו מותש מהמרוץ, ומבקש לעצור רגע, לקחת אוויר, ולגלות מחדש את הקצב המדויק שלו
